שמואל זיגלבוים – הבדלי גרסאות

בשנת [[1899]] עברה משפחתו לעיירה [[קרסניסטב|קְרַסְנִיסְטַב]] (קראסניסטאוו). בשל עוני המשפחה, עזב את בית הספר והתחיל לעבוד במפעל בגיל 10.

בשנות העשרים לחייו החל זיגלבוים לקחת חלק בפעילותיה של תנועת העבודה היהודית, ובשנת [[1917]] ייצג את העיר חלם בוועידת "[[הבונד]]" הראשונה ב[[הרפובליקה הפולנית השנייה|פולין]].

מנהיג "הבונד" בוועידה התרשם כל כך מזיגלבוים, עד שהזמין אותו בשנת [[1920]] לוורשה לשמש כמזכיר המסחר של ארגון עובדי המתכת היהודים וכחבר בוועדת "הבונד" שבעיר.

בשנת [[1924]] נבחר זיגלבוים לוועידת "הבונד" המרכזית, עמדהתפקיד שאותהאותה החזיקמילא עד יום מותו.

בשנת [[1930]] החל זיגלבוים [[עריכה|לערוך]] את [[ביטאון]] ארגוני העבודה היהודיים, ה"[[ארבעטער פראגן|אַרבעטער פֿראַגן]] (''Arbeiter Fragen'', יידיש: "ענייני עבודה").

ב-[[1936]] שלחה אותו וועידת "הבונד" המרכזית ל[[לודז']] כדי להנהיג את תנועת העובדים היהודית, ובשנת [[1938]] נבחר כחבר במועצת העיר.

לאחר [[הפלישה לפולין|פלישת גרמניה לפולין]] בספטמבר [[1939]] חזר זיגלבוים לוורשה, שם השתתף בוועידת ההגנה במהלך המצור על העיר.

כאשר כבשו הנאצים לבסוף את ורשה, הם דרשו 12 [[בן ערובה|בני ערובה]] מהאוכלוסייה כדי למנוע התנגדות נוספת.

בשל התנגדותו של זיגלבוים לפקודה, חששו חבריו מתנועת "הבונד" לחייו וארגנו לו נתיב בריחה מפולין.

בדצמבר [[1939]] הוא הגיע ל[[בלגיה]] ובשנה שלאחר מכן הוא נאם בפני פגישהכינוס של [[האינטרנציונל הסוציאליסטי]] ב[[בריסל]] ותיאר את השלבים המוקדמים של הרדיפה הנאצית אחר [[יהדות פולין]].

באמצע שנת [[1942]] הוברח [[יאן קרסקי]], ששירת כשליח בין [[תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה]] והממשלה הפולנית בגולה, לתוך [[גטו ורשה]].

אחד ממדריכיו בתוך הגטו היה [[לאון פיינר]], אשר כמו זיגלבוים, השתייך לתנועת "הבונד".

קרסקי שאל את פיינר מה חשוב שיֵדעו [[יהודי ארצות הברית]] ו[[יהדות בריטניה|בריטניה]]. פיינר השיב: {{ציטוטון|ספר למנהיגים היהודים שהם חייבים למצוא את הכוח והאומץ להקריב קורבנות ששום מדינאי לא היה צריך לעשות אי פעם, הקרבה כואבת ומיוחדת כאמונה של אנשיי הגוססים}}.

בחודשים שלאחר חזרתו לוורשה דיווח קרסקי לממשלות הפולנית, הבריטית והאמריקנית על המצב בפולין, במיוחד על אשר מתרחש ב[[גטובגטו ורשה]] ובמחנה ההשמדה [[בלז'ץ]], שבו ביקר בחשאי (כיום רווחת והאמונההדעה שהמחנה בו ביקר קרסקי הוא [[מחנה מעבר]] שבו הוחזקו היהודים עד לשליחתםלשילוחם לבלזץלבלז'ץ).

הידיעות שהעביר קרסקי פורסמו ב"[[ניו יורק טיימס]]" ב-[[25 בנובמבר]] ובעיתון ה"[[טיימס]]" הלונדוני ב-[[7 בדצמבר]].

שבועיים לאחר מכן, דיבר זיגלבוים דיבר שוב ברדיו של ה-[[BBC]] בדאגה לגורלם של [[שואת יהודי פולין|יהודי פולין]]: {{ציטוטון|זו תהיה בושה לחיות אם צעדים לא נעשים כדי לעצור את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית}}.

ב-[[19 באפריל]] [[1943]] דנו נציגי ממשלות בריטניה וארצות הברית ב[[ועידת ברמודה]] במצב של היהודים בשטחים הכבושים על ידי הנאצים באירופה.

בתחילת חודש מאי התברר חוסר התועלת של הוועידה בברמודה. מספר ימים לאחר מכן קיבל זיגלבוים ידיעה על דיכוי [[מרד גטו ורשה]] וחיסולו הסופי של הגטו.

ב-[[12 במאי]] פתח זיגלבוים את ה[[גז]]הגז בדירתו שב[[לונדון]]שבלונדון ו[[התאבדות|הרגובכך את עצמו]]התאבד כ[[מחאה]] על המחדל מצד בעלות הברית על הנעשה בשואה.

יצירתו של לוח הזיכרון הייתה פרויקט משותף של "הבונד" ושל הקבוצה הסוציאלית היהודית.

אפרו של זיגלבוים הובא לארצות הברית לקבורה ונקבר בבית קברות ברידג'ווד [[ניושבניו יורק]],. הקבר ממוקם לא הרחק מהכניסה לבית הקברות.

הקבר בעל גוון ורדרד,. הוא מונצח על ידי אש נצחית בתוך הקבר.