|
===קרוניות משוריינות===
אמצעים נוספים נכנסו לשימוש במהלך אוגוסט וספטמבר 1936. לצורך ליווי רכבות נוסעים בשעות היום, הסבה חברת הרכבות המצרית 12 מכוניות משא מדגם פורד V8 לנסיעה על מסילה. חברת הרכבות הארץ-ישראלית בנתה שש קרוניות סיור כבדות, אשר התבססו על חיבור שלדות של שתי מכוניות [[פורד]] V8 "גב אל-גב", התאמתן לנסיעה על מסילה והתקנת גוף משוריין ומקבעים לזרקור ולמקלעים. החל בשנת 1937 שיפרה החברה הארץ-ישראלית את הקרוניותקרוניות המצריות[[מצרי]]ות הקלותקלות, באמצעות התקנת גוף משוריין וחימוש, בדומה לזה של הקרוניות האחרות שבנתה. קרוניות כבדות אלה הוסיפו לשמש את כוחות הצבא והמשטרה לאורך כל המרד הערבי. לבסוף,בנוסף ייצרה חברת הרכבות שני "קרונות לחימה", שהיו למעשה מצדיות המורכבות על משטחים של קרון רכבת. השריון העבה וכלי הנשק הרבים שנשאו קרונות אלה אפשרו להם להתמודד עם כל איום צפוי ולהילחם למשך זמן ארוך. קרונות הלחימה צורפו לרכבות שנסעו באיטיות באזור ההררי שבין ערטוף לירושלים, אשר הותקפו לעיתים קרובות בירי מהמארב. שני הקרונות זכו לכינויים רשמיים, שנצבעו על דפנותיהם: "גאוות אנשי הגבעות" (Hillmen’s Pride) ו"תיבת נוח" (Noah’s Ark). קרונות אלה, כמו גם קרונות "טירה" שנזכרו קודם לכן, שימשו גם כמעיןמעין מוצב נייד, אותו ניתן להשאיר בנקודה מסוימת על המסילה למשך מספר ימים. במקרה בו ירדה רכבת מהפסים, הוצב קרון לחימה במקום עד לסיום עבודות החילוץ והפינוי, כדי להגן על העובדים ועל הרכוש שבמקום.
השימוש בקרוניות היה המאפיין הבולט ביותר של המערכה על המסילות , בעיקר בגלל הרושם הרב שהותיר על החיילים והנוטרים (להלן). הקרוניות, שנשאו מספר קטן של לוחמים (בין שלושה לשמונה, תלוי בדגם הקרונית) נסעו על הפסים במטרה לאתר חבלות או מוקשים לפני שרכבת תגיע למקום ותפגע. עם שחר, לפני תחילת נסיעת הרכבות, סיירו קרוניות על המסילות במטרה לוודא כי הן כשירות. סיורים דומים נערכו בערב, לאחר עצירת הרכבות. כאשר קרונית ליוותה רכבת, קבעו ההנחיות כי עליה לנסוע במרחק של כ-500 מטרים לפני הקטר. הדבר נועד לאפשר רכבת לעצור, במקרה והקרונית נתקלת בבעיה, אך לא לתת למורדים שהות להניח מוקש על המסילה בזמן שבין מעבר הקרונית להגעת הרכבת. ▼
קרוניות הסיור נפגעו לעיתים קרובות, ממוקשים או חבלה בפסים ואם ממארבים שהציבו להן הקבוצות החמושות. מאחר שבמקרים רבים נתקלו הקרוניות במוקש או בפס חסר במסילה תוך נסיעה עליהם, נגרם לרבות מהן נזק כבד.
מקרה אופייני, שהתרחש ב-3 באוגוסט 1938 על המסילה שבין קלקיליה וטולכרם, תואר על ידי נוטר ממשמר הרכבת: {{ציטוט| תוכן=נסענו ב"טרולי" במהירות של 100-90 ק"מ [...] פתאום שמענו התפוצצות חזקה, הרגשנו זעזוע עצום...ומצאנו עצמנו יושבים, או שוכבים, על פסי הרכבת. היינו מזועזעים מעוצם המכה והרגשנו כאב בעצמות. [...] אולם בשעת החבלה לא היה מקום להרהורים, כיון שהכנופיה ששכבה במארב המטירה עלינו אש משני צדי מסילת הברזל. |מקור=[[אברהם שמואל שטיין]], עורך, '''הנוטר העברי: סיכומים וסיכויים (תרצ"ו–תש"ו – 1936–1946)''', תל אביב: הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ז - 1946, עמוד 78{{הערה|ראו גם {{הצופה||מוקש התפוצץ מתחת לטרולי|1938/08/04|00101}}}}|מירכאות=כן}}▼
***
▲השימוש בקרוניות היה המאפיין הבולט ביותר של המערכה על המסילות, בעיקר בגלל הרושם הרב שהותיר על החיילים והנוטרים (להלן). הקרוניות, שנשאו מספר קטן של לוחמים (בין שלושה לשמונה, תלוי בדגם הקרונית) נסעו על הפסים במטרה לאתר חבלות או מוקשים לפני שרכבת תגיע למקום ותפגע. עם שחר, לפני תחילת נסיעת הרכבות, סיירו קרוניות על המסילות במטרה לוודא כי הן כשירות. סיורים דומים נערכו בערב, לאחר עצירת הרכבות. כאשר קרונית ליוותה רכבת, קבעו ההנחיות כי עליה לנסוע במרחק של כ-500 מטרים לפני הקטר. הדבר נועד לאפשר רכבת לעצור, במקרה והקרונית נתקלת בבעיה, אך לא לתת למורדים שהות להניח מוקש על המסילה בזמן שבין מעבר הקרונית להגעת הרכבת.
דוגמה לאופן שבו הפעיל הצבא קרוניות סיור ניתן למצוא בגדוד השני, רגימנט מערב קנט. בינואר 1938, עם הגיעו לארץ, קיבל הגדוד את המשימה להגן על הקו בין חיפה ללוד, שאורכו היה כ-112 ק"מ. הגדוד הקים לשם כך מחלקה ייעודית, שכונתה בשם "מחלקת ההגנה על מסילת הרכבת" (Railway Protection Platoon, להלן "מחלקת הרכבת"). המחלקה מנתה בעת הקמתה ארבע כיתות לוחמים, שנלקחו מארבע הפלוגות שבגדוד. בתחילה ערכה המחלקה סיורים מדי לילה, החל בשעה ארבע אחר הצהרים ועד לשמונה בבוקר, במהלך כל אחד מהם ליוו החיילים כשתים-עשרה רכבות. בסוף מרץ 1938, לאחר שהרכבות הפסיקו לנסוע בשעות החשכה, צומצמה המחלקה לשתי כיתות ושגרת פעילותה השתנתה: מדי יום ערכה המחלקה סיור ל"פתיחת ציר", תוך ליווי הרכבת הראשונה מחיפה ללוד והרכבת הראשונה מלוד לחיפה. סיור שכזה החל בדרך כלל בשעה שלוש וחצי בבוקר והסתיים סביב השעה שמונה בבוקר. בהמשך, עם העלייה בכמות החבלות, הוארכו הסיורים עד לשעות הצהריים. בדומה לכך, הציב בדצמבר 1937 הגדוד הראשון, רגימנט הגבול, כוח בן 4 נגדים ו-24 חיילים בתחנת לוד. משימת המחלקה הוגדרה כ"סיור [לאורך] קו המסילה בלילה. קרונית אחת גם מלווה את רכבת הבוקר מרפח לתל אביב." לא כל הגדודים, שהפעילו קרוניות סיור, הקצו למשימה יחידת-משנה ייעודית. בגדוד השני של המשמר השחור, לדוגמה, ביצעו המחלקות את המשימה בתורנות, כשהן מחליפות זו את זו מדי שבוע.
קרוניות הסיור נפגעו לעיתים קרובות, אם ממוקש או חבלה בפסים ואם ממארבים שהציבו להן הקבוצות החמושות. מאחר שבמקרים רבים "גילו" הקרוניות את המוקש או את הפס החסר במסילה באמצעות נסיעה עליהם, נגרם לרבות מהן נזק כבד. מבין 12 הקרוניות שהביאו עמם חיילי התותחנים ממצרים, למשל, רק אחת נותרה כשירה לפעילות בתום השביתה הכללית. כפי שנכתב לעיל, בשלב השני של המרד דיווחה הנהלת הרכבת כי "33 קרוניות ממונעות פוצצו או הורדו מהמסילה וניזוקו בדרכים אחרות." משמעות הדבר היא כי בממוצע הצליחו המורדים להוריד קרונית מהפסים בכל אחד-עשר ימים. מקרה אופייני, שהתרחש ב-3 באוגוסט 1938 על המסילה שבין קלקיליה וטולכרם, תואר על ידי נוטר ממשמר הרכבת:
▲נסענו ב"טרולי" במהירות של 100-90 ק"מ [...] פתאום שמענו התפוצצות חזקה, הרגשנו זעזוע עצום...ומצאנו עצמנו יושבים, או שוכבים, על פסי הרכבת. היינו מזועזעים מעוצם המכה והרגשנו כאב בעצמות. [...] אולם בשעת החבלה לא היה מקום להרהורים, כיון שהכנופיה ששכבה במארב המטירה עלינו אש משני צדי מסילת הברזל.
כדי להגן על החיילים שבקרוניות, חיברה חברת הרכבות "מפנה מוקשים" (Mine sweeper) לקרוניות. התקן זה היה למעשה מעין קרון רכבת שטוח זעיר, בעל שני גלגלים, שחובר באמצעות מוט ארוך לקדמת הקרונית. בשעת נסיעה, עבר מפנה המוקשים לפני הקרונית, בתקווה כי מוקש, אם ישנו, יתפוצץ מתחת אליו ולא לקרונית עצמה. בסוף 1938 אימץ הצבא שיטה נוספת, שנועדה למנוע פגיעה בקרוניות. בני ערובה ערבים, שנעצרו בכפרים סמוכים למסילה, אולצו לשבת על מפנה המוקשים בזמן הנסיעה. דבר זה נועד להרתיע את הקבוצות החמושות מפני הטמנת מוקשים, שכן אלה יגרמו למות בני עמם. לפחות במקרה אחד נהרגו בני הערובה בעת פיצוץ מוקש (ראו להלן, בפרק "ריסון הכוח לאור ההתרחשויות").
למרות הפגיעות הרבות בקרוניות, היו קרבנות בנפש בקרב אנשי הצוות עניין חריג למדי. נמצאו שלושה אזכורים בלבד למקרים שבהם נהרגו חיילים במהלך סיור על המסילה: ב-25 במרץ 1938, ליד חאן יונס, ב-20 בינואר 1939, באזור רמלה וב-10 באפריל 1939, סמוך ללוד. בשני המקרים הראשונים נהרג חייל בודד ואילו בשלישי נהרגו ארבעה. מספר רב של חיילים ונוטרים נפצעו במקרים אלה, כמו גם בתאונות שונות.
|
