משמר הרכבת – הבדלי גרסאות

מטרתם הרגילה של המתקוממים הייתה להוריד רכבות מהפסים. לשם כך נקטו במספר שיטות פעולה: פירוק חלקים מהמסילה, מריחת הפסים ב[[חומר סיכה (הנדסה)|חומר סיכה]] ([[גריז (חומר סיכה)|גריז]]), הצבת מחסומי אבנים על הפסים או תקיעת מוטות ברזל ברווחים שביניהם, [[חבלה (פעילות מלחמתית)|חבלה]] ב[[גשר]]ים ו[[פיצוץ]] [[מוקש]] מתחת ל[[קטר (רכבת)|קטר]]. לעיתים הציבה קבוצה חמושה מארב, בנוסף לחבלה במסילה, בכוונה להתקיף את הנוסעים לאחר עצירת הרכבת. סוגים נוספים של התקפות כללו ירי או השלכת פצצות אל עבר רכבת נוסעת, ירי על תחנות הרכבת, הצתת סדנאות ומחסנים וחבלה בקווי [[טלפון]] ובמתקני האיתות שלאורך הפסים{{הערה|שם=לקח|[https://discovery.nationalarchives.gov.uk/details/r/C2352948 Military Lessons of the Arab Rebellion in Palestine], 1936, British National Archive, TNA WO 191/70}}{{הערה|{{דבר||יד המחבלים במסילת הברזל|1936/06/19|01706}}}}.

 

 

<gallery mode="packed" heights="200" widths="200">

 

===אבטחת הרכבת על ידי הצבא===

 

בדומה להגנה על התחבורה האזרחית, השתמש הצבא בכוחות ליווי, בסיורים ובמוצבים על מנת למנוע פגיעה ברכבות. עם זאת, מאחר שכל חבלה במסילה עצרה את התנועה עליה ועשויה הייתה לגרום לקורבנות, נדרש הצבא להגן על הפסים עצמם ולא רק על הרכבות שנסעו עליהם. מה גם שבניגוד לשיירת מכוניות לא יכלה רכבת לפרוץ מחסום ולהימלט ממארב, אם המסילה נפגעה. משום כך הופנה המאמץ הצבאי למניעה, לאיתור ולתיקון חבלות במסילה. היה זה אתגר משמעותי, שכן בארץ ישראל היו אז מסילות באורך של כ-533 ק"מ, מתוכם כ-390 שנחשבו על ידי פיקוד הצבא כחיוניים{{הערה|שם=לקח}}.

הבריטים התחילו להציב נוטרים יהודים בנקודות מפתח, כגון תחנות, גשרים וסדנאות כבר בשנת 1936, אך אלה פעלו באופן מקומי, כשומרים מטעם חברת הרכבות. בתקופת ההפוגה חל שינוי בגישת הצבא כלפי הנוטרים. במרץ 1937 החליט הנציב העליון [[ארתור ווקופ]] לארגן חיל משמר יהודי, שיגן על המסילות. בעקבות זאת, הכשירו גדודי הצבא 708 צעירים יהודים בשימוש בנשק ובביצוע משימות שמירה ואבטחה שונות. לוחמים אלה, שהושבעו כשוטרים-מוספים במשטרת המנדט, היו חלק מיחידה חדשה, בשם "מחלקת מסילות הרכבת, משטרת ארץ-ישראל" (Palestine Police Railway Detachment - PPRD). בשלב זה נועד משמר הרכבת לשמש כעתודה, למקרה של התפרצות מחודשת של האלימות, ואנשיו שוחררו לבתיהם בתום האימונים. ב-30 ביוני 1938 הורה הנציב העליון [[הרולד מקמייקל]] לגייס חלק ממשמר הרכבת לשירות פעיל, על מנת להחליף את יחידות הצבא בהגנה על המסילה בין חיפה ללוד. המשמר כלל 434 נוטרים, תחת פיקודם של ארבעה קציני משטרה בריטים. הנוטרים, שהוצבו ב-24 תחנות ועמדות הגנה לאורך המסילה (להלן), סיירו לאורך המסילה בקרוניות וברגל, הצטרפו לצוותי הרכבות ושמרו על התחנות ועל נקודות מפתח לאורך הקו. משמר הרכבת היה אב-הטיפוס ליחידות נוטרות ייעודיות נוספות, שקמו על מנת למלא משימה ביטחונית מסוימת, שלא הייתה קשורה בהגנה ישירה על היישובים היהודיים. הנהגת היישוב ראתה במשמר הרכבת את ראשית שיתופם של יהודים במערכה הכללית נגד המרד. [[יהושע גורדון (הסוכנות היהודית)|יהושע גורדון]], האחראי על הנוטרות בסוכנות היהודית, אמר כי משמר הרכבת היה "החיל הראשון שתפקידו אינו רק שמירה על רכושנו אנו, אלא על רכוש המדינה"{{הערה|[[אברהם שמואל שטיין]], עורך, '''הנוטר העברי: סיכומים וסיכויים (תרצ"ו–תש"ו – 1936–1946)''', תל אביב: הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ז - 1946, עמוד 309}}.

 

אף על פי שהיחידה הוקמה, הנוטרים גויסו והוכשרו ונקבע דרג פיקודי – עברה למעלה משנה מיום הקמת היחידה, עד תחילת פעילותה בשטח. הבריטים לא היו שלמים עם קיומה של יחידה עברית גדולה ומאומנת, ורק הנסיבות בשטח דחפו אותם לאשר סופית את פעילות היחידה: קיץ 1938 היה שיאו של המרד הערבי בארץ. מתקני משטרה הותקפו ונבזזו, אזורים שלמים בהרי השומרון עברו לשליטת המתקוממים, ואפילו העיר העתיקה בירושלים הוחזקה במשך מספר ימים על ידי המתקוממים. ההתקפות על מסילות הברזל הגיעו לשיא, וב-1 ביולי 1938 הורתה ממשלת המנדט על תחילת פעילותו של משמר הרכבת.