חמשת הבלבד – הבדלי גרסאות

עקרון זה אומר שהאמונה היא האמצעי היחיד דרכו נפש האדם יכולה לקוות ל[[גאולה]]. האמונה המלאה והמוחלטת היא תנאי מספיק המאפשר למאמין תקווה שבבוא יומו, האל, שמידת הצדק ומידת החסד שלו הן אין סופיות, יעניק לו גאולה וחיי נצח לנשמתו בעולם העליון. האמונה היא האמצעי היחיד ואין בלתו. כמובן שמעשים טובים, מעשי צדקה ותפילות רצויים בהחלט, כי הם נובעים מתוך האמונה באל, אך אין בכוחם של מעשים אלו כשלעצמם, לקרב את המאמין לגאולת נפשו או להשפיע על החלטת האל בהענקת גאולה זו.

עקרון זה נחשב, על ידי מחולל הרפורמה לותר, לעקרון המרכזי והחשוב בדוקטרינה שלו והגדירו כ- "articulus stantis et cadentis ecclesiae" כלומר, "הרעיון עליו תקום או תפול הכנסיה". אכן מדובר כאן ברעיון עמוק ומורכב. לותר ראה בפסוק "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב:4) את נקודת המשען לתורתו החדשה¹. בתזה הראשונה שלו (מתוך [[95 התזות]]), כותב לותר שכאשר ישו אמר "חזרו בתשובה" (מתי ד':17) הוא התכוון שכל חיי האדם יהיו חיי חזרה בתשובה קרי, מאמץ בלתי פוסק של השמירה על האמונה המלאה באל. בתזה האחרונה, ה-95, כותב לותר שעדיף לעבור את החיים ביסורים רבים מאשר לעבור אותם בביטחון שוא ומזוייף של שלוות נפש. לפי הדוגמה הקתולית, המובאת ב[[קטכיזם]] הקתולי, האדם נולד ללא כל זכויות של גאולה וחיי נצח של נשמתו. במשך חייו, ביחד עם האמונה באל ובחסד ובצדק האנסופיים שלו, הוא יכול '''לרכוש''' לעצמו זכויות גאולת נשמתו על ידי מעשים טובים, תפילות, [[וידוי]], [[שטר מחילה]] ([[אינדולגנציות]]) ועוד.בדרך זו הוא רוכש לעצמו גם בטחון ושלווה נפשית לאורך חייו, לגבי גורל נשמתו לאחר המוות. עקרון האמונה בלבד של הרפורמה הפרוטסטנטית גורס אף הוא שהאדם נולד ללא כל זכויות של גאולת נשמתו אך בהמשך, האדם '''מצהיר''' על אמונתו המוחלטת באל החסוד והצודק. המאמין הפרוטסטנטי אינו יכול לרכוש את גאולת נשמתו ולהבטיח לעצמו שלוות נפש במשך חייו. אמנם, גם ממנו מצופה שיתפלל ויחיה חיי צדק על כל המשתמע מכך, אך למעשים אלו אין שום השפעה לגבי נשמתו וגאולתה. רק האל, מלא החסד והצדק יקבע, בבוא היום, את גורל נשמתו. על כן, הוא יחיה חיי יסורים (חרדה, פחד) אך, כדברי לותר, אלו עדיפים על השלווה חסרת הכיסוי.