ועדת האמת והפיוס – הבדלי גרסאות

'''ועדת האמת והפיוס''' (Truth and Reconciliation Commission) היא [[ועדת חקירה ממלכתית]] שהוקמה על ידי ממשלתה החדשה של [[דרום אפריקה]] לאחר סיום משטר ה[[אפרטהייד]]. ביסוד הקמת הועדההוועדה היה הרצון לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם ואת ה[[טרור]] של ארגוני ה[[אופוזיציה]] שלחמו נגדו, לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים, לסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון מידי המיעוט הלבן לרוב השחור ללא טינה או נקמנות, ולהציב תמרור אזהרה מפני הישנות משטרים דומים.

הועדה הוקמה בשנת [[1995]] ברוח משנתו הפייסנית של הנשיא [[נלסון מנדלה]], מכוח "החוק לקידום איחוד לאומי ופיוס", וניתנו לה סמכויות שיפוטיות. בין היתר ניתנה לה הסמכות להעניק חנינה למבצעי פשעים, בתנאי שיתקיימו התנאים הבאים: מבקש החנינה מסר את האמת במלואה, והפשעים בוצעו במסגרת [[אידאולוגיה]] [[פוליטיקה|פוליטית]]. לאף אחד לא הייתה חסינות מפני עמידה ל"משפט" בפני הועדההוועדה: אזרחים פרטיים, אישי השלטון הקודם, אנשי [[משטרה]] ואפילו פעילי [[הקונגרס הלאומי האפריקאי]] של מנדלה – מפלגת השלטון בזמן עבודת הועדההוועדה – שחלקם היו מעורבים בפעילות טרור ורצח בתקופת מלחמתם במשטר האפרטהייד.

עבודת הועדההוועדה התחלקה בין שלוש ועדות משנה:

הועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לכתב אישום פלילי, אם גובש די חומר ראיות כנגדם. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. [[פיטר וילם בותה]], נשיא המדינה על פני העשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אישים שלא הופיעו בפני הוועדה, והוכח כי קשה לגבש חומר ראיות נגדם. הועדההוועדה שמעה אלפי עדויות ודנה ב-7112 בקשות לחנינה, מתוכן הוענקו 849 חנינות. כ-20,000 אזרחים נמצאו זכאים לפיצוי כספי, בסכום פיצויים כולל של כ-40 מיליון דולר.

ב-[[29 באוקטובר]] [[1998]] הגישה הועדההוועדה את מסקנותיה, שכללו גינוי חריף לשני הצדדים על ביצוע זוועות בתקופת האפרטהייד. הקמתה, עבודתה ומסקנותיה היוו נדבך חשוב בהעברה השקטה של השלטון מהמיעוט הלבן לרוב השחור, ללא שאיפות נקם מצד השחורים ובקבלה גאה של השלטון החדש מצד הלבנים.

בצד השבחים להם זכתה עבודת הועדההוועדה, נשמעו גם דעות ביקורתיות.

* גורמים מצג חוגי זכויות אדם ומתנגדי אפרטהייד לשעבר מתחו ביקורת על מדיניות החנינות של הועדההוועדה. לשיטתם, מערכת המשפט צריכה הייתה להעניש בחומרה את מבצעי האפרטהייד, והם חשו שלא בנוח עם קבלת הטיעון ש"פעלו בשליחות אידאולוגיה פוליטית" כנסיבות מקילות להענקת חנינה. הם הישוו זאת לטענת פושעי המלחמה ה[[נאצים]] "רק מילאתי פקודות", טענה שלא התקבלה בשעתה.

*כמה מחברי הועדההוועדה ראו לצנינים את אופן ניהול הישיבות בראשותו של הארכיבישוף דזמונד טוטו, שהיו רוויות אווירה דתית ולדעתם דמו יותר למיסה כנסייתית או תא וידוי.

*ביקורת קשה הושמעה על העיכוב המתמשך של ממשלת דרום אפריקה, עקב קשיים תקציביים, ביישום החלטות הועדההוועדה על תשלום עשרות מיליוני הדולרים של כספי הפיצויים שנפסקו לכ-20,000 נפגעי האפרטהייד.