אנסלם פוירבך – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
שורה 10:
[[קובץ:Plato's_Symposium_-_Anselm_Feuerbach_-_Google_Cultural_Institute.jpg|ממוזער| ''הסימפוזיון של אפלטון'', 1869 ]]
[[קובץ:Anselm_Feuerbach_005.jpg|ממוזער| ''ננה'', 1861, המוזיאון הלאומי גרמנישז ]]
פויירבך נולד ב[[שפייר]], בנו של[[עיר]] הארכיאולוגבמדינת [[ריינלנד-פפאלץ]] שב[[גרמניה]]. אביו היה ארכיאולוג, ג'וזף אנסלם פויירבך ונכדווסבו שלהיה המשפטן פול יוהאן אנסלם ריטר פון פויירבך . הבית בו נולד הוא עכשיו מוזיאון קטן.<ref>{{Cite web|url=http://www.feuerbachhaus.de/|title=Home - Feuerbachhaus Speyer|website=feuerbachhaus.de}}</ref>
 
בשנים 1848-1845 למד באקדמיה ב[[דיסלדורף]], שם למד בין היתר אצל יוהאן וילהלם שירמר, פרדריך וילהלם פון שדוב וקרל פרדיננד סון . הוא המשיך את לימודיו באקדמיה במינכן, אך בשנת [[1850]], יחד עם מספר סטודנטים לא מרוצים אחרים, עבר לאקדמיה ב[[אנטוורפן]], שם למד תחת גוסטב וופרס. פיירבאךפויירבך עבר לפריסל[[פריז]] בשנת 1851, שם היה תלמידו של תומאס קוטור עד 1854.<ref name="metbio">Artist biography in ''German Masters of the Nineteenth Century'', p.268</ref> בפריז הוא יצר את יצירת המופת הראשונה שלו, ''חאפיז במזרקה'' (1852).<ref name="eb1911">''Encyclopædia Britannica'', 1911</ref>
 
בשנת [[1854]], במימון [[פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן|פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן,]] ביקר בוונציה<ref name="metbio">Artist biography in ''German Masters of the Nineteenth Century'', p.268</ref> שם הוא נשבה בקסמיו של בית הספר הגדול ביותר של הצבעים, כשכמה מעבודותיו הדגימו מחקר מקרוב של המאסטרים האיטלקיים.<ref name="eb1911">''Encyclopædia Britannica'', 1911</ref> משם המשיך לפירנצה ואז לרומא. הוא נשאר ברומא עד שנת 1873, ובמהלך התקופה חזר לביקורים קצרים בגרמניה. בשנת 1861 הוא פגש את אנה ריסי (המכונה "ננה"), שישבה כמודל שלו בארבע השנים הבאות.. היאריסי הייתה המודל הראשי שלו עד לשנת 1866, אז הוחלפה על ידי לוסיה ברונאצ'י, אשתו של בעל הפונדק, שדיגמנה עבור יצירותיו של דמות [[מדיאה]]. בשנת 1862 פגש פויירבך את הרוזן אדולף פרידריך פון שאק, שהזמין ממנו עותקי דיוקנאות של אדונים איטלקים קשישים. הוא הציג בפניו את ארנולד בוקלין והנס פון מארס. שלושת האמנים נודעו בשם ''דויטשרמר'' ("רומאים גרמנים") בגלל העדפתם לאיטלקית על פני אמנות גרמנית.
 
בין 1869 ל- 1874 הוא צייר שתי גרסאות לסימפוזיון של אפלטון.<ref name="HarvardLesher">{{Cite web|url=https://chs.harvard.edu/CHS/article/display/6321|title=Some Notable Afterimages of Plato’s Symposium|website=Harvard University|last=J.G. Lesher}}</ref>
 
בשנת 1873 עבר פויירבך לווינהל[[וינה]], לאחר שמונה לפרופסור לתולדות הציור באקדמיה לאמנות של וינה. <ref name="metbio">Artist biography in ''German Masters of the Nineteenth Century'', p.268</ref> בין תלמידיו היו לודוויג דויטש, רודולף ארנסט וג'ין דיסקרט. מאוחר יותר פויירבך פיתח מחלוקת עם האדריכל תיאופיל הנסן בנוגע לציור התקרה שלו ''נפילת הטיטאנים'', שצויר לאולם הגדול של בניין האקדמיה החדש ברחוב [[רינגשטראסה]]. בעודו בוינה הוא הכיר את [[יוהנס ברהמס]]. בהמשך הקדיש ברהמס קומפוזיציה לפוירבאך, נני.
 
=== השנים האחרונות ===
[[קובץ:Anselm_Feuerbach_-_Iphigenie_(1862).jpg|ימין|ממוזער| ''איפיגניה'', גרסה ראשונה (1862) ]]
בשנת [[1877]] התפטר מתפקידו באקדמיה של וינה ועבר לוונציהל[[ונציה]], שם נפטר בשנת 1880.<ref name="metbio">Artist biography in ''German Masters of the Nineteenth Century'', p.268</ref> ברהמס הלחין לזכרו את ''נאני'', קטע למקהלה ותזמורת.
 
לאחר מותו, אמו החורגת הנרייטה פויירבך, אליה היה תמיד קרוב, ותמיד עשתה הרבה כדי לקדם את הקריירה שלו, כתבה ספר בשם ''עין ורשטניס'' ("עדות" או "מורשת") הכולל מכתביו ורשימות אוטוביוגרפיות. הספר נחל הצלחה רבה והגביר מאוד את המוניטין של פויירבך אחרי מותו.<ref name="metcat1">Schiff, Gert, "An Epoch of longing" in ''German Masters of the Nineteenth Century'', pp.24–7</ref>