מאו דזה-דונג – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: הידרדרות, כישרונ\1\2, \1ציפייה
שורה 79:
האסון האנושי שחוללה "הקפיצה הגדולה קדימה" היה חמור בהרבה מן האסון הכלכלי. ישנן הערכות שונות לגבי היקף המצוקה והרעב שגרמה התוכנית, כשההערכות הצנועות מדברות על כ־20 מיליון שמתו מרעב בשלוש שנות "הקפיצה" והערכות אחרות מדברות על 30–50 מיליון שנספו בעקבות הניסוי של מאו.
 
בעקבות הכישלון החרוץ של תוכניתו כרת מאו ברית עם [[ליו שאוצ'י]] ו[[דנג שיאופינג]], לפיו יועבר הניהול היומיומי של המדינה לידיהם (בתפקידיהם כיו"ר הנשיאות של סין והמזכיר הכללי של המפלגה) ואילו הוא ימשיך לפעול, בתפקידו כיושב ראש המפלגה, מאחרי הקלעים. התמורה העיקרית בה היה מאו מעוניין הייתה הפסקת גלגול הכישלון אל פתחו וחיסול כוחו של [[פנג דחוואי|פנג דֶחְווָאי]], שביקר את מאו בהקשר לתוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה". להתקפה על פנג נלוותה גם התקפה על ברית המועצות ועל מזכיר המפלגה [[ניקיטה חרושצ'וב]], בין השאר על רקע הדרדרותהידרדרות היחסים בין המדינות אחרי מלחמת קוריאה ([[הפילוג הסובייטי סיני]]).
 
ליו ודנג חיסלו את רוב האלמנטים בקפיצה הגדולה קדימה בתחילת שנת [[1960]]. המדיניות החדשה שמה דגש על החקלאות ואחריה על מוצרי צריכה ודחקה את התעשייה הכבדה למקום נמוך יותר בסדר העדיפויות. בנוסף על כך, לאיכרים הותר שוב להחזיק בחלקות פרטיות, ונפתחו מחדש השווקים החופשיים למכירת תוצרת חקלאית. בתעשייה ובחקלאות בוטל עקרון "לכל אחד לפי חלקו" וכונן מחדש "לכל אחד לפי עבודתו" ופועלים קיבלו שכר על עבודתם.
שורה 85:
הרפורמות הכלכליות להגברת החופש הכלכלי הובילו לשיפור מרשים ומתמיד במצב הכלכלי בסין בשנים שאחרי ביטול "הקפיצה", עם עליה הדרגתית בתפוקה וברמת החיים. ההצלחה העניקה לליו ודנג יוקרה בעיני חברי מפלגה רבים בממשלה המרכזית וכן בעיני ההמונים, והשניים החלו מתכננים לדחוק את מאו בהדרגה לעמדת "אב קדמון מת", כלשונו — מנהיג נערץ שהכל מהללים ומשבחים אותו, אך איש אינו נועץ בו.
 
מאו התנגד לדחיקתו הצידה והחל תר אחר דרכים לכונן מחדש את בסיס כוחו ולערער את זה של מתנגדיו. בשנת [[1963]], כאשר פירות הרפורמה החלו ניכרים לעין, הוא יזם [[תנועה לחינוך חברתי]], שמטרתה הייתה לכאורה למנוע אסון של הדרדרותהידרדרות למדיניות כלכלית "רוויזיוניסטית" ו"היפר־דמוקרטיה", אך מטרתה האמיתית הייתה לנסות "לתקן" את טעויותיו בלי להודות בהן ובשלב מאוחר יותר לפתוח במסע טיהורים נוסף נגד מתנגדיו. שנה אחרי כן, ב־[[1964]] כבר פתח מאו במתקפה ישירה נגד ליו ודנג באמצעות [[מבצע ניקוי הארבעה]], מסע לניקוי הפוליטיקה, הכלכלה, הארגון והאידאולוגיה — שם נקי לקריאה למסע טיהורים בתוך המפלגה.
 
בני בריתו העיקריים של מאו במלחמתו היו רעייתו, [[ג'יאנג צ'ינג]] {{אנ|Jiang Qing}}, ושר ההגנה הגנרל [[לין ביאו]] {{אנ|Lin Biao}}. האחרון, סייע בידו לגייס את תמיכת הצבא ותמיכת "[[המשמרות האדומים]]", צעירים בגיל העשרה שגויסו ליחידות צבאיות־למחצה. באוגוסט [[1966]] הכה מאו את יריביו באמצעות הפגנת כוח מאסיבית, כאשר 11 מיליון מאנשי "המשמרות האדומים" הגיעו לבייג'ינג להריע למאו וללין.
שורה 102:
 
=== מותו ===
בשנותיו האחרונות סבל מאו מהדרדרותמהידרדרות בריאותית שנבעה מ[[מחלת פרקינסון]] או, לפי [[לי ג’ה-סווי|לי ג’ה־סווי]], רופאו האישי ואיש אמונו בשנות חייו האחרונות, מחלת [[ניוון עצבי]], נוסף ל[[מחלות ריאה]] שנבעו מעישון ו[[מחלות לב]]. מאו נותר פסיבי בעוד הסיעות השונות בחצר המפלגה הקומוניסטית ניצות ביניהן בציפיהבציפייה למותו הממשמש ובא.
 
עם מותו הצפוי, ב־[[9 בספטמבר]] [[1976]], פרץ מאבק כוח על השלטון בין סיעת השמאל בראשות "[[כנופיית הארבעה]]" שרצתה להמשיך במדיניות מהפכנית ברוח מאו כשמולה השמרנים בראשות [[חווה גוופנג]] שחתרו לחזרה לתכנון ריכוזי ברוח הדגם הסובייטי, והרפורמיסטים בראשות [[דנג שיאופינג]], שרצו לחזור למדיניות פרגמטית כמו זו שכוננה בתחילת שנות השישים, ובסופו של דבר ניצחו בעימות.
שורה 116:
ישנה הסכמה רחבה בהרבה ביחס לאופן בו ניהל מאו, טקטית ואסטרטגית, את העימותים הצבאיים בהם היה מעורב, ובמיוחד מלחמת האזרחים הסינית ו[[מלחמת קוריאה]]. למאו הייתה הבנה אינטואיטיבית טובה של דרישות היסוד בעימות צבאי ושל האופן בו על כוח לוחם להתנהל, במיוחד מול האוכלוסייה שבתוכה הוא פועל.
 
הסכמה דומה ישנה לגבי כשרונוכישרונו הטקטי כמנהיג פוליטי, גם כמעורר התקוממות וגם כמי שמבקש לדכאה. בניגוד למצב בברית המועצות, שם קנה לו [[סטלין]] שלטון יחיד בתוך זמן קצר, ללא ערעור או ריסון של ממש מצד אחרים (מה שלא מנע ממנו לדמיין "ערעורים" שכאלה ו"לדכא" אותם ב[[הטיהורים הגדולים|טיהורים הגדולים]] שלו), היה על מאו לנווט במערכת מורכבת בהרבה, בה לא היה מנהיג בלתי מעורער בשום שלב ופעל תמידית במסגרת שבה היה כוחו מותנה במערכת איזונים ובלמים בתוך המפלגה ומחוצה לה. יכולתו לשמר את עצמו במשך ארבעים שנה בראש מערכת מורכבת ורגישה כזו, כשהוא משנה חזיתות ובריתות תדיר, מעידה על כשרונוכישרונו הפוליטי הטקטי הניכר. הטקטיקה שלו, ששילבה מסעות מאסר והרג המוניים בנימוקים של מאבק באויבים לא הייתה חידוש של ממש, אך מאו הצליח בכישרון רב לארוג לפחות מראית עין של תמיכה ציבורית וזעם 'אותנטי' שנראו כמו סוג של מהפכה פנימית מתמדת הנמצאת כל העת על גבול האנרכיה.
 
חוות דעת אוהדת הרבה פחות מובעת ביחס לפעולותיו החברתיות והכלכליות העיקריות אחרי כינון המשטר הקומוניסטי בסין. מארבע פעולותיו הבולטות: השיקום אחרי מלחמת האזרחים בשנת 1950, הקולקטיביזציה של 1955–1952, "הקפיצה הגדולה קדימה" בין השנים 1960–1958, ו"מהפכת התרבות" בשנים 1969–1966, רק הראשונה נחשבת למוצלחת באופן יחסי והשינויים שבה היו גם הצנועים ביותר: ייצוב המטבע והפעלת בתי־חרושת קיימים. שאר פעולותיו נכנסות לדעת רוב כמעט מוחלט של העוסקים בתחום תחת הקטגוריה של אסונות. [http://users.erols.com/mwhite28/warstat1.htm מטא־מחקר] שמיצע את הערכותיהם של עשרות חוקרים הגיע למסקנה כי תחת שלטונו של מאו נרצחו בטיהורים בסין עצמה ושל מיעוטים אתניים, במחנות העבודה, ב"מהפכת התרבות" וב"קפיצה הגדולה קדימה" כ־70 מיליון איש — נתון ההופך אותו לאסון הכבד ביותר מעשה ידי אדם בתולדות האנושות.