מאו דזה-דונג – הבדלי גרסאות

בעקבות הכישלון החרוץ של תוכניתו כרת מאו ברית עם [[ליו שאוצ'י]] ו[[דנג שיאופינג]], לפיו יועבר הניהול היומיומי של המדינה לידיהם (בתפקידיהם כיו"ר הנשיאות של סין והמזכיר הכללי של המפלגה) ואילו הוא ימשיך לפעול, בתפקידו כיושב ראש המפלגה, מאחרי הקלעים. התמורה העיקרית בה היה מאו מעוניין הייתה הפסקת גלגול הכישלון אל פתחו וחיסול כוחו של [[פנג דחוואי|פנג דֶחְווָאי]], שביקר את מאו בהקשר לתוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה". להתקפה על פנג נלוותה גם התקפה על ברית המועצות ועל מזכיר המפלגה [[ניקיטה חרושצ'וב]], בין השאר על רקע הדרדרותהידרדרות היחסים בין המדינות אחרי מלחמת קוריאה ([[הפילוג הסובייטי סיני]]).

מאו התנגד לדחיקתו הצידה והחל תר אחר דרכים לכונן מחדש את בסיס כוחו ולערער את זה של מתנגדיו. בשנת [[1963]], כאשר פירות הרפורמה החלו ניכרים לעין, הוא יזם [[תנועה לחינוך חברתי]], שמטרתה הייתה לכאורה למנוע אסון של הדרדרותהידרדרות למדיניות כלכלית "רוויזיוניסטית" ו"היפר־דמוקרטיה", אך מטרתה האמיתית הייתה לנסות "לתקן" את טעויותיו בלי להודות בהן ובשלב מאוחר יותר לפתוח במסע טיהורים נוסף נגד מתנגדיו. שנה אחרי כן, ב־[[1964]] כבר פתח מאו במתקפה ישירה נגד ליו ודנג באמצעות [[מבצע ניקוי הארבעה]], מסע לניקוי הפוליטיקה, הכלכלה, הארגון והאידאולוגיה — שם נקי לקריאה למסע טיהורים בתוך המפלגה.

בשנותיו האחרונות סבל מאו מהדרדרותמהידרדרות בריאותית שנבעה מ[[מחלת פרקינסון]] או, לפי [[לי ג’ה-סווי|לי ג’ה־סווי]], רופאו האישי ואיש אמונו בשנות חייו האחרונות, מחלת [[ניוון עצבי]], נוסף ל[[מחלות ריאה]] שנבעו מעישון ו[[מחלות לב]]. מאו נותר פסיבי בעוד הסיעות השונות בחצר המפלגה הקומוניסטית ניצות ביניהן בציפיהבציפייה למותו הממשמש ובא.

הסכמה דומה ישנה לגבי כשרונוכישרונו הטקטי כמנהיג פוליטי, גם כמעורר התקוממות וגם כמי שמבקש לדכאה. בניגוד למצב בברית המועצות, שם קנה לו [[סטלין]] שלטון יחיד בתוך זמן קצר, ללא ערעור או ריסון של ממש מצד אחרים (מה שלא מנע ממנו לדמיין "ערעורים" שכאלה ו"לדכא" אותם ב[[הטיהורים הגדולים|טיהורים הגדולים]] שלו), היה על מאו לנווט במערכת מורכבת בהרבה, בה לא היה מנהיג בלתי מעורער בשום שלב ופעל תמידית במסגרת שבה היה כוחו מותנה במערכת איזונים ובלמים בתוך המפלגה ומחוצה לה. יכולתו לשמר את עצמו במשך ארבעים שנה בראש מערכת מורכבת ורגישה כזו, כשהוא משנה חזיתות ובריתות תדיר, מעידה על כשרונוכישרונו הפוליטי הטקטי הניכר. הטקטיקה שלו, ששילבה מסעות מאסר והרג המוניים בנימוקים של מאבק באויבים לא הייתה חידוש של ממש, אך מאו הצליח בכישרון רב לארוג לפחות מראית עין של תמיכה ציבורית וזעם 'אותנטי' שנראו כמו סוג של מהפכה פנימית מתמדת הנמצאת כל העת על גבול האנרכיה.