4′33″ – הבדלי גרסאות

בשנת [[1951]] ביקר קייג' בחדר הקלטות ב[[אוניברסיטת הרווארד]]. חדר ההקלטות היה בנוי כך שקירותיו, רצפתו ותקרתו קולטים את כל הצלילים המושמעים בו, דבר שהביא לכך שלא נוצר בו שום [[הד]]. כמו כן, היה החדר אטום לחלוטין לקולות חיצוניים. קייג' נכנס לחדר תוך ציפיהציפייה לשמוע בו שקט מוחלט, אך בעדותו מאוחר יותר סיפר כי שמע בו שני צלילים - האחד ב[[תדירות]] גבוהה והשני בתדירות נמוכה. כששאל את [[טכנאי קול|טכנאי הקול]] לפשר הצלילים, הוסבר לו כי הצליל הגבוה הוא רעש הפעולה של [[מערכת העצבים]] שלו ואילו הצליל הנמוך הוא קולו של [[מחזור הדם]] שלו. אמיתותו של הסבר זה מוטלת בספק, אם כי במקרים בהם אדם לוקה ב[[טנטון]] הוא אכן עלול לשמוע צלילים דקים אשר מקורם במערכות פנימיות בגופו. כך או כך, העובדה שקייג' ציפה לשמוע שקט מוחלט בתוך חדר ההקלטות, אך חרף זאת הצליח עדיין לשמוע צלילים, הביאה אותו להבנה כי הצלילים קיימים בכל מקום ובכל זמן - גם בתוך השקט המוחלט כביכול. הבנה זו היא שהניעה אותו לכתוב את היצירה.