הבדלים בין גרסאות בדף "השומר"

נוספו 6 בתים ,  לפני שנה
מ (גניבת ⭠ גנבת (באמצעות WP:JWB))
ההתנכלויות ומכת הגנבות הביאו את המתיישבים להתארגן להגנה עצמית ולשמירה, שהתבססה בתחילה על אנשי המושבות. בחלוף הזמן החלו המושבות להעסיק בשמירה תושבים מקומיים – ערבים, מוגרבים,{{הערה|מהגרים מאזור ארצות [[צפון אפריקה]], שנקרא [[מגרב|המגרב]].}} ו[[צ'רקסים]]. בעקבות מעבר המושבות לאפוטרופסות הברון ולניהול רוב המושבות על ידי פקידיו, גברה מגמת העסקתם של שומרים ערבים. פקידי הברון, בניסיון למנוע סכסוכים, העדיפו לשכור את השומרים המקומיים על מנת להבטיח את ביטחון המושבות. בנוסף נהגו פקידי הברון לשלם 'בקשיש' ([[שוחד]]) לבעלי שררה עות'מאניים על מנת להבטיח את ביטחון המושבות ויחס אוהד כלפיהם.
 
בשנת [[1900]] החליט הברון רוטשילד לצמצם בצורה משמעותית את תמיכתו ביישוב בארץ ישראל ולהעביר את ניהול המושבות לידי חברת [[יק"א]]. בעקבות כך היו השנים 1900–[[1904]] שנות משבר כלכלי וחברתי עבור המושבות, ובעקבות המשבר הכלכלי חלה ירידה גם באיכותבמקצועיות השמירה במושבות.
 
בשלהי תקופת העלייה הראשונה ([[1904]]) הייתה נהוגה במיעוטן של המושבות שמירה מעורבת. ב[[פתח תקווה]] ראש השומרים היה [[אברהם שפירא (זקן השומרים)|אברהם שפירא]], שנודע כ"[[מוכתר]]" המושבה וזכה לכבוד רב מהתושבים היהודים והערבים וגם מהשלטונות העות'מאנים. שפירא העסיק שומרים ערבים ויהודים באתרים רבים. בין היתר עבדו אצל שפירא כשומרים אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, ממקימי ארגון השומר בעתיד. ברוב המושבות התבססה השמירה על שומרים ערבים וצ'רקסים. במקרים רבים נחשבו שומרים אלו לתקיפים המקומיים, כך ששמם לבדו הספיק להרתיע את גנבי הסביבה מלהתקרב למושבות, ולעיתים הם אפילו לא נזקקו להופיע לשמירה. במקרים אחרים השומרים היו למעשה מנהיגי ה[[כנופיה|כנופיות]] המקומיות, והתשלום על השמירה היווה [[דמי חסות]] להבטחת שלום המושבות. לעיתים, ראו השומרים את עצמם כבעלי הבית במושבות, וביניהם לבין האיכרים שררו יחסים מתוחים, שאף נגררו במקרים אחדים [[אלימות|להרמת ידיים והכאת איכרים]].{{הערה|1='''ספר תולדות ההגנה''', א, א, עמ' 91.}}
95

עריכות