הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שנים שבהם -> שנים שבהן (דרך WP:JWB) |
|||
שורה 226:
משמעות הדרתו של פלמרסטון ממשרד החוץ הייתה שלא הייתה לו שליטה מלאה על האירועים שהובילו לפרוץ [[מלחמת קרים]]. אחד הביוגרפים שלו, ג'ספר רידלי, טען שאם הוא היה בשליטה על מדיניות החוץ באותה תקופה, מלחמת קרים לא הייתה פורצת. פלמרסטון טען בקבינט, לאחר שהכוחות הרוסיים התרכזו על גבול [[האימפריה העות'מאנית]] בפברואר [[1853]], שעל [[הצי המלכותי]] להצטרף אל [[הצי הצרפתי]] ב[[דרדנלים]] כאמצעי אזהרה נגד רוסיה. בכל אופן, דעתו לא התקבלה.
במאי [[1853]] איימו הרוסים לפלוש ל[[ולאכיה|וולאכיה]] ו[[נסיכות מולדובה]] אלא אם כן הסולטן יענה לדרישותיהם. פלמרסטון דחף לביצוע פעולה החלטית. לדבריו על הצי המלכותי להישלח אל הדרדנלים כדי לסייע ל[[הצי העות'מאני|צי העות'מאני]] ושעל בריטניה להודיע לרוסיה על כוונתה להיכנס למלחמה אם היא תממש את איומיה לפלוש לוולאכיה ולמולדובה. בכל אופן, אברדין התנגד לכל הצעותיו של פלמרסטון. לאחר וויכוחים ארוכים, הסכים אברדין באי רצון לשלוח את הצי אל הדרדנלים אך התנגד להצעותיו האחרות. הצאר הרוסי זעם על הצעדים הבריטיים אך זה לא היה מספיק בשביל להרתיע אותו. כאשר הגיע הצי הבריטי אל הדרדנלים היה מזג האוויר קשה והספינות חיפשו מקלט במים שמחוץ למיצרים. הרוסים עמדו על כך שזהו צעד שמהווה הפרה של אמנת המיצרים משנת [[1841]] ולפיכך פלשו לשתי הנסיכויות. פלמרסטון היה סבור שזה היה תוצאה של חולשה בריטית וחשב שאם היה מובהר לרוסים שכיבוש הנסיכויות יהווה עילה למעבר הציים הבריטי והצרפתי את ה[[בוספורוס]] וכניסה אל [[הים השחור]], הדבר היה מרתיע אותם. בקבינט האיץ פלמרסטון להגיע להחלטה על הכרזת מלחמה על רוסיה, אך אברדין התנגד, שכן הוא שאף לשלום. דעת הקהל, שהייתה לצדם של הטורקים ולצדו של אברדין, החלה להיחלש בהתמדה. בפברואר [[1854]] ציין הלורד דדלי סטיוארט: "לכל מקום אליו אני הולך, אני שומע דעה
ב-[[28 במרץ]] [[1854]] הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה על סירובה לסגת מהנסיכויות. המלחמה התקדמה באיטיות, בלי שום הישגים ב[[הים הבלטי|ים הבלטי]] ועם הישגים איטיים ב[[חצי האי קרים]] במצור הארוך על [[סבסטופול]]. חוסר שביעות הרצון מניהול המלחמה החל להתגבר בקרב הציבור הבריטי ובארצות אחרות, שהחריפו עם הגעת הדיווחים על הכישלונות, במיוחד בניהול הגרוע של [[הסתערות הבריגדה הקלה]] ב[[קרב בלקלווה]]. בריאותם ותנאי המחיה של החיילים הבריטים היו ידועים לשמצה ולעיתונות, ששיגרה כתבים לשטח, הייתה ההשפעה המרבית על דעת הקהל. הטורים דרשו לקבל נתונים על כל החיילים, הפרשים והמלחים שנשלחו לקרים ואת המספר המדויק של הקורבנות. כאשר הפרלמנט קיבל החלטה לחקור ברוב של 305 תומכים מול 148 מתנגדים, אמר אברדין שהוא רואה בהחלטה [[הצעת אי-אמון]] וב-[[30 בינואר]] [[1855]] הוא התפטר מתפקידו. למלכה לא היה אמון בפלמרסטון ובתחילה היא ביקשה מ[[אדוארד סמית-סטנלי|הלורד דרבי]] לקבל עליו את התפקיד. דרבי הציע לפלמרסטון את תפקיד [[משרד המלחמה|שר המלחמה]] והוא הסכים בתנאי שקלרנדון יישאר במשרד החוץ. קלרנדון סירב ועקב כך דחה פלמרסטון את הצעתו של דרבי שבסופו של דבר ויתר על האפשרות להרכיב ממשלה. המלכה ביקשה מלנדסדון להרכיב ממשלה, אך הוא היה מבוגר מדי ולפיכך היא ביקשה מראסל, שאף אחד מעמיתיו לשעבר, למעט פלמרסטון, לא היה מוכן לשרת תחתיו. כשהיא מותשת ממציאת חלופות אפשריות, הזמינה המלכה את פלמרסטון ל[[ארמון בקינגהם]] ב-[[4 בפברואר]] [[1855]] כדי להטיל עליו את משימת הרכבת הממשלה.
| |||