הסגנון האקלקטי בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

'''הסגנון האקלקטי''' (פירוש ב[[עברית]]: "לקטני/ליקוטי", כלומר: "/אספני" - אוסף של סגנונות שונים יחדיו) הוא [[סגנונות באדריכלות|סגנון אדריכלי]] שהיה נפוץ ב[[ישראל]] ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] מתוך הזרם האומנותי הקרוי: [[אקלקטליזם]] ועיקרו שילוב אדריכלות מערבית עם סגנונות קישוטיים ממספר רב של מקורות השראה - [[האדריכלות הקלאסית]] ([[יוון העתיקה|יוון]]-[[רומא העתיקה|רומא]]-[[רנסאנס]]-[[בארוק]]), אדריכלות של [[המזרח הרחוק]], [[אר-דקו]], [[המזרח הקרוב]], [[אדריכלות נאו-מורית|הסגנון הספרדי-מורי]] ([[אלהמברה]]), [[אר-נובו]] ואדריכלות [[המזרח התיכון|מזרח-תיכונית]] עתיקה. הסגנון היה נפוץ במרבית [[העולם המערבי]], וייחודו של הסגנון האקלקטי בארץ הוא שימוש נפוץ למדי במוטיבים קישוטיים כמו-[[תנ"ך|תנ"כיים]]: [[אריח קרמיקה|אריחי קרמיקה]] תוצרת [[בצלאל]] עם נופי [[ארץ ישראל]], דמויות מהתנ"ך וסצינות מקראיות; [[תמר (עץ)|עץ התמר]] כאלמנט קישוטי מקובל; מוטיבים דמויי [[מזבח העולה|קרנות-מזבח]]; שימוש ב[[מגן דוד|מגיני דוד]] וב[[אלפבית עברי|אותיות עבריות]]; ועוד.