קרם הגנה – הבדלי גרסאות

עדויות לשימוש בתמציות צמחים להגנה מפני השמש קיימות כבר מתקופת מצרים העתיקה. בספרות ובאומנות שמקורן מ[[יוון העתיקה]] מתוארים גברים ונשים חובשים [[כובע]] או מגנים על עורם באמצעות [[ביגוד]] או שהייה ב[[צל]], בנוסף לשימוש ב[[שמן זית]] להגנה על העור. ב[[דרום-מזרח אסיה|דרום מזרח אסיה]] קיים גם בימינו שימוש בתערובות של תמצית [[אצות]], [[תבלינים]] ו[[אורז]] להגנה מפני השמש ולמניעת שיזוף, בעיקר של עור הפנים. הצורך בהגנה מהשמש בתרבויות אלו מתואר בעיקר כצעד שנועד למנוע [[שיזוף]] של ה[[עור]], שכן [[עור בהיר]] היה נחשב בתרבויות קדומות כסמל ל[[יופי]] ולמעמד גבוה<ref name=":1">{{צ-ספר|מחבר=Paolo U. Giacomoni|שם=SUN PROTECTION IN MAN|מקום הוצאה=Mellvile, NY, USA|מו"ל=Elsevier|שנת הוצאה=2001|עמ=13-14}}</ref>. עם זאת, מחקר ממשי של נזקי העור הנגרמים על ידי קרינה נערך רק בתחילת המאה ה-19, ועסק בחקר המנגנון הגורם לכוויות בעקבות חשיפה לשמש<ref name=":1" />. תכשיר הגנה בתצורה של קרם הגנה שווק לראשונה באופן מסחרי בשנת 1936, על ידי חברת הקוסמטיקה הצרפתית [[לוריאל]]. ב-1946 פותח על ידי הכימאי האוסטרי פרנץ גריטר קרם ההגנה המודרני הראשון, שהכיל para-aminobenzoic acid (PABA), [[תרכובת אורגנית|חומר אורגני]] ששימש לספיגת קרינת ה-UV<ref name=":0">{{צ-מאמר|מחבר=Adam S. Aldahan, BS; Vidhi V. Shah, BA; Stephanie Mlacker, BS; et al|שם=The History of Sunscreen|כתב עת=JAMA Dermatol|כרך=151(12):1316}}</ref> ב-1974 אימץ גריטר מדד המתאר את ההגנה הנוספת לעור באמצעות שימוש בתכשיר הגנה, שיצר רודולף שולץ, ופרסם אותו כ-Sun Protection Factor- SPF. מדד זה הפך לסטנדרט המקובל בעולם למידת ההגנה המתקבלת באמצעות שימוש בתכשירי הגנה. ב-1977 פותחו לראשונה תכשירי הגנה עמידים במים<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Sergio Schalka, Vitor Manoel Silva dos Reis|שם=Sun protection factor: meaning and controversies|כתב עת=An Bras Dermatol|שנת הוצאה=2011}}</ref>.

תכשירים המשמשים להגנה מפני השמש מכילים רכיבים אורגניים ו[[תרכובת אי-אורגנית|אנאורגנים]]. החומרים האנאורגנים משמשים לחסימתלחסימה ולפיזור של הקרינה,. בתכשירי ההגנה נפוץ השימוש ב[[טיטניום דו-חמצני|טיטניום דו חמצני]] (TiO₂) ותחמוצת ה[[אבץ]] (ZnO). החומרים האורגנים מורכבים ממולקולות אורגניות בעלות תכונות בליעה של הקרינה האולטרה סגולה. (p-Aminobenzoic acid (PABA שהיה נפוץ בתכשירי ההגנה הראשונים החליפו נגזרות של [[חומצה צינמית]] כדוגמת OMC (אוקטיל-מתוקסי-צינמאט Octyl methoxycinnamate), ששיא הבליעה שלו נמצא ב-308 nm ולכן הוא יעיל במיוחד בהגנה מפני UVB.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=F. Gasparro, M. Mitchnick and J. Nash|שם=A Review of Sunscreen Safety and Efficacy|כתב עת=Photochemistry and Photobiology|כרך=68(3)|שנת הוצאה=1998|עמ=243-256}}</ref> להשלמת ההגנה לטווחים ל UVA מוסיפים חומרים כגון [[בנזופנון]] או סינוקסאט. מכיוון שOMC מסיס במים, בתכשירים עמידים במים משתמשים בOctyl salicylate, [[אסטר]] של [[חומצה סליצילית]] ומוסיפים לו-Ethylhexanol ליצירת אלכוהול שומני המקנה תכונות הידרופוביות (עמידות לשטיפה במים)<ref>{{צ-מאמר|מחבר=C. Cole|שם=Sunscreen protection in the ultraviolet A region: how to measure the effectiveness|כתב עת=Photodermatol Photoimmunol Photomed|עמ=2-10|כרך=17|שנת הוצאה=2001}}</ref>. המשותף לחומרים אלו הוא המבנה הבסיסי של [[טבעת ארומטית]] אחת או יותר שאליהן מחוברת קבוצת [[קרבוניל]]. מבנה זה מאפשר ספיגה של קרינת ה-UV באמצעות [[עירור]] ה[[אלקטרון|אלקטרונים]] ב[[מולקולה]] בעקבות ה[[אינטראקציה אלקטרומגנטית|אינטרקציה]] עם הקרינה האולטרה סגולה. חומרים חדשים נחקרים באופן תדיר על מנת לשפר את העמידות במים ואת משך ורמת ההגנה של התכשירים השונים.