רכוש – הבדלי גרסאות

{{מפנה|קניין||[[רכוש|קניין (פירושונים)]]}}

'''רכוש''', '''קניין''' או '''נכס''' הוא מונח המגדיר דבר השייך לאדם מסוים או לקבוצת בני אדם. זיקת שייכות זו מוגדרת בדרך כלל כ'''[[בעלות]] על קניין'''.

# '''בלעדיות''': הדבר שייך רק לאדם או קבוצת אנשים אחת ולא לאף אחת אחרת. בגד הנמצא בארונו של אדם מסוים יכול להיחשב רכוש; אוויר, לעומת זאת, אינו יכול להחשב שייך לאף אדם באופן בלעדי, וכל אחד יכול לשאוף ולנשוף אותו כרצונו. גם רכוש ציבורי חייב תמיד להיות בבעלותו של ציבור מסוים (או [[רשות ממשלתית|רשות ציבורית]]) ולא של ציבור אחר, אף כי הגדרת "ציבור מסוים" עשויה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן.

# '''שליטה ממשית''': דבר יכול להיחשב רכושו של אדם או קבוצת אנשים רק אם הוא ניתן לשליטה ממשית, היינו, שהבעלות על הרכוש ניתנת למימוש. לדוגמה, ניתן לשלוט בכיסא, אך לא ניתן לשלוט בשמש, באלפא קנטאורי או ביופיה של השקיעה.

# '''[[חזקה (קניין)|שליטה ברכוש]]''': הבעלים שולט בפעולות שיעשו ברכוש.

# '''זכות העברה''': לבעלים יש זכות, אם הוא חפץ בכך, להעביר או למכור את הרכוש לאחר.

# '''בלעדיות''': לבעלים יש זכות בלעדית על הרכוש.

# '''מניעה''' (או "הדרה"): לבעלים יש זכות למנוע שימוש ברכוש מכל אדם אחר.

# '''הכרה''': הבעלות על הרכוש מוכרת בחוק.

ישנן מתכונות מורכבות של בעלות על רכוש, שבחלקן אחת או יותר מהזכויות אינה ממומשת, או שלא ניתן לממשה, אך מתכונות אלו מתאפשרות רק בזכות מימוש של '''זכות ההעברה''' על ידי הבעלים. לדוגמה, כאשר דירה מושכרת, בעליה מיישם את זכות ההעברה שלו כדי לוותר מרצונו על חלק מזכויות השימוש שלו, בתמורה להעברת רכוש על–ידי ה[[שכירות|שוכר]].

במקרים מסוימים, הבעלות על רכוש מסוים עשויה להיות מחולקת בין מספר אנשים. כלומר, מספר אנשים מוכרים בחוק כבעלים של רכוש או חלקים ממנו. במקרה כזה, עשויות להתגלע מחלוקות בין הבעלים בנוגע למימוש ארבע הזכויות הראשונות. לעיתים קרובות, ניתן להתיר מחלוקות כאלו רק באמצעות קביעה משפטית.

ישנם שני סוגים עיקריים של רכוש: '''[[רכוש פרטי]]''' ו'''רכוש ציבורי'''. רכוש פרטי הוא רכוש השייך לאדם או קבוצת אנשים מובחנת. רכוש ציבורי הוא רכוש השייך לקבוצת אנשים המוגדרת על–ידי אדם או קבוצת אנשים. אדם או קבוצת אנשים זו נחשבים לבעלי '''חזקה מהותית''' ביחס לרכוש: חזקתם אינה מוגדרת באופן חד-משמעי בחוק, אך הם בעלי יכולת לממש בפועל את כל סעיפי הזכויות האחרים ובנוסף עשויים להיות בעלי יכולת לשנות את החוק הנוגע להגדרת החזקה.

הגישה המכירה רק בקיום רכוש פרטי מזוהה בדרך כלל עם גישות [[אנרכו-קפיטליזם|אנרכו-קפיטליסטיות]] ו[[ליברטריאניות]]. על–פי תפישה זו, מוגדר קניין באופן רחב, ככולל גם את חייו וגופו של אדם, והבעלות על קניין נתפשת כזכות היסודית והחשובה ביותר שיש לאדם, שממנה נובעות כל זכויותיו האחרות. חירותו של אדם לעשות בקניינו כרצונו נתפשת על–פי גישה זו כערך ולצד זה, גם כדרך הנכונה והטובה ביותר עבור החברה בכללה.

הגישה המכירה בקיום קניין פרטי בלבד, בסייגים מסוימים, מקושרת לגישות ליברטריאניות מתונות יותר ולתנועות רבות ושונות זו מזו, הנבדלות בעיקר ביחס הרצוי בעיניהן בין הרכוש הפרטי לרכוש הציבורי, החל בגישות [[ליברליזם|ליברליות]] וכלה בגישות [[דיריגיזם|דיריגיסטיות]], [[קורפורטיזם|קורפורטיסטיות]] ו[[סוציאל-דמוקרטיה|סוציאל-דמוקרטיות]]. גישת התומכים בעמדה זו היא [[תועלתנות|תועלתנית]]: היא רואה בקניין פרטי זכות יסודית וחשובה, אך ביחס לסוגים מסוימים של רכוש היא סבורה כי ניתן לנהלם באופן יעיל ומוצלח יותר עבור החברה בכללה, אם החזקה המהותית עליהם תהיה נתונה בידי השליטים, או שהכללים לניהול הרכוש ייקבעו בניגוד לתפישה המקדשת רכוש פרטי.

גישה שלישית לרכוש כופרת בכך שרצוי שיתקיים רכוש פרטי וגורסת כי כל הרכוש צריך להיות בחזקה מהותית של השליטים בחברה. גישה כזו אופיינית ל[[סוציאליזם]], ל[[קומוניזם]] ובמובנים מסוימים גם ל[[פשיזם]] ותורות [[אטטיזם|אטטיסטיות]] אחרות. על–פי גישה זו, בימי בראשית היה כל הרכוש בבעלות כל בני האדם במשותף וכינונו של רכוש פרטי וזכויות קניין היה דרך שבה מעמדות שליטים "ניכסו" לעצמם את רכוש הכלל ומנעו גישה ושימוש חופשי בו על–ידי הציבור. במובן זה, כמאמרו הידוע של [[פייר-ז'וזף פרודון|פרודון]], "[[רכוש הוא גזל]]" ומכאן שהפקעתו מידי הגזלנים דומה להשבת אבידה לבעליה, הציבור. לצד טענה זו כי קניין פרטי הוא בלתי מוסרי ממהותו, טוענים חסידי גישה זו כי ניהול הרכוש על–ידי קבוצת שליטים, שנטען כי הם מייצגים את "רצונו האמיתי" של הכלל, יהיה יעיל יותר מבמצב בו קיים רכוש פרטי.

על–פי גישה רביעית, כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך מטעמים תועלתניים של התחשבות בנוהג ובתפישות מקובלות בחברה נדרשים השליטים לוותר על חלק מהחזקה המהותית שלה הם זכאים על–פי תפישה זו. גישה זו אופיינית למשטרים [[מדינת רווחה|רווחתניים]] וכן למשטרים [[סוציאל-דמוקרטיה|סוציאל-דמוקרטיים]] מסוימים. רוב הנוקטים גישה כזו לרכוש באו מגישות המקורבות במידה כזו או אחרת ל[[סוציאליזם]], דבר המבאר מדוע הן סבורות כי על–כל הרכוש להיות ציבורי, אך מטעמים מעשיים בחרו להגביל את המימוש של החזקה המהותית בתחומים הנחשבים בעיני רוב האוכלוסייה לרכוש הפרט, ובמיוחד נכסים פרטיים "מובהקים" כמו בתים או תכולתם. הגדרת הקו התוחם בין קניין הנחשב פרטי לקניין ציבורי מטושטש במידה רבה בגישה זו, וקביעת מיקומו של הקו נחשבת עניין הצריך להקבע במקח-וממכר בין קבוצות בעלי עניין בחברה, כאשר השליטים זוכים כאן לעמדה של "מתווך הוגן" הגוזר את הפשרות שבין קבוצות אלו. תפישה זו גם גורסת כי ניהול עיקרו של הרכוש על–ידי השליטים ועמדת המתווך והמפשר שלהם הם הדרך הנכונה ביותר לנהל את הרכוש לתועלת הכלל, וכי קיימת שיטה מדעית לעשות זאת.

סוגיית הגדרת הרכוש, בעליו וסוגי הבעלות העלו מספר שאלות מיוחדות, שישנה מחלוקת ביחס לתשובות ולפתרונות שהוצעו להן.

== לקריאה נוספת==

* גבריאל יצחק רוונה, '''היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי''', יוסף דעת - ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 272 - 181