מלחמת סיני – הבדלי גרסאות

אור ליום 2 בנובמבר הורה ראש [[אג"מ]], [[מאיר עמית]] לשמחוני לכבוש את רצועת עזה, על פי הנחיה ישירה של [[ראש הממשלה]], ומתוך חשש שהשעון המדיני מתקתק ובמהרה תיכפה על צה"ל הפסקת אש. שמחוני פקד על [[חטיבת יפתח|חטיבה 11]] בתוספת גדוד מ[[חטיבה 37]], בפיקוד [[אל"ם]] [[אהרון דורון]], להיערך לכיבוש הרצועה.{{הערה|1=[https://velvetundergroundblog.files.wordpress.com/2014/07/1956.jpg דף מפקד לקרב לקראת כיבוש הרצועה] באתר [https://velvetunderground.co.il/ ולווט אנדרגראונד]}} באותה עת נודע שאונית מלחמה אמריקנית עתידה להגיע למחרת לאזור, כדי לפנות אזרחים אמריקנים מהרצועה, ושמחוני חשש שזה יהיה הזרז לקביעה של הפסקת האש. חטיבה 11 השתהתה ביציאה למתקפה, בין היתר בגלל היעדרו של ריכוך ארטילרי ואווירי, שנגרם מחשש לפגיעה באזרחים אמריקנים, ובשל מחסור ביחידות תותחנים ומטוסי תקיפה. שמחוני החליט שהמשימה דחופה דיה כדי לתקוף ללא ריכוך. הוא יצא בעצמו אל שטחי הכינוס של החטיבה, דחק במפקדים להזדרז, ואף טרח לאסוף קציני שריון מזדמנים כדי לסייע בפיקוד על הטנקים הכשירים המעטים של [[צג"מ]] 37. על פי עדותו, נוכחותו של מפקד הפיקוד בשטח ביחד עם [[יוסף אבידר]], שהיה אלוף במילואים ושהגיע לישראל ממקום שירותו כשגריר במוסקבה, הפיחה רוח לחימה בלוחמי החטיבה, והיא יצאה לדרכה.

 

 

למרות הבהילות, חוסר ההכנה והמחסור באש לריכוך, הייתה ידו של כוח צה"ל על העליונה ברצועת עזה, מפני שהלחימה המצרית נחלשה מאד. בשעה 8 בבוקרו של 2 בנובמבר התקבלה שיחת טלפון מפתיעה במשרד הישראלי של [[ועדת שביתת הנשק ישראל-מצרים|ועדת שביתת הנשק]], ב[[באר שבע]]. בסערת הקרבות, הושאר בטעות קו טלפון פעיל שקישר את המשרד הישראלי עם מטה משקיפי [[האומות המאוחדות|האו"ם]] בעזה, ועתה נשמע בקו קולו של נציג האו"ם. הנציג העביר את השיחה לגנרל המצרי מוחמד פואד אל-דיגאווי,{{הערה|הוא הקצין שעמד בראש בית הדין הצבאי ששפט את [[נידוני קהיר]].}} מושל הרצועה, שביקש למסור את כניעתו. אמנם כוחות מצריים בודדים המשיכו להילחם עוד מספר שעות, אך עד הבוקר של שבת, 3 בנובמבר, פסקה הלחימה.