עומר בן אל-ח'טאב – הבדלי גרסאות

בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום [[מס גולגולת]] - "ג'זיה", ומס קרקע – שהיו מיסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה. מס הקרקע על "בני החסות" היה 50 אחוזים מהיבול, ומס הקרקע שהוטל על מוסלמים היה "ח'מש'[[חומס (מס)|חומס]]", חומש מן היבול. זה היה אמצעי לחץ לגרום לבני חסות להתאסלם. בקרב יהודים נטו הרוב כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבורם, ולא עמדו בנטל המיסים, לנטוש את האדמות ולעבור לערים וכל הנוטשים החליפו את עסוקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעקר מסחר. בין המיעוט שבחר להשאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות. כך קרה בכפרים יוטה ואשתמוע שתושביהם היהודיים התאסלמו במאה ה-9 לספירה הנוצרית, ושונו שמות הכפרים ל[[יטא]] ו[[סמוע]].