תוכן שנמחק תוכן שנוסף
MrM (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
מ ←‏רקע: תיאורתי --> תיאורטי
שורה 8:
ב[[1907]], על בסיס פטנט זה, [[לי דה פורסט]] האמריקני הפך את הדיודה ל[[מגבר]], כאשר מיקם רשת מתכת בין התיל הלוהט לבין לוחית המתכת. הרשת תיווכה במעבר האלקטרונים בהתאם לדפוס האותות החלשים שקלטה מה[[אנטנה]] , הגבירה אותם באמצעות מטח האלקטרונים שזרם בכיוון אחד והפכה למעשה ל"שער" הגברה חשמלי. ב- [[1907]] הוא רשם פטנט על [[טריודה|שפופרת הריק הטריודית]], שבה ניתן [[איפנון|לאפנן]] זרם של אלקטרונים, הזורם בין שתי אלקטרודות, באמצעות שינוי ה[[מתח חשמלי|מתח]] על הרשת הנמצאת ביניהן. פטנט זה קידם רבות את המצאת [[רדיו|הרדיו]] והפך אותו להיות למעשה "אבי הרדיו".
 
חוקרים אשר עסקו במחקר על חומרים [[מוליך למחצה|מוליכים למחצה]] הציגו תופעות הדומות להתנהגות של דיודה כבר ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]. ב[[1926]] ל. גרונדל ופ. וגייגר הציגו דיודה המבוססת על חיבור בין [[נחושת]] לתחמוצת נחושת (חומר מוליך למחצה). ב-[[1938]] נתן [[וולטר שוטקי]] הסבר תיאורתיתיאורטי להתנהגות זו. דיודה זו, המבוססת על חיבור בין מוליך למחצה ומתכת, נקראת על שמו '''דיודת שוטקי'''. דיודה המבוססת על חיבור בין מוליכים למחצה בעלי סימום שונה (דיודת PN) תוארה על ידי [[ויליאם שוקלי]] ב[[1949]].
 
למרות שדיודות העשויות משפופרות ריק עדיין נמצאות בשימוש (לדוגמה במגברי שמע) מרבית הדיודות המיוצרות כעת עשויות מחומרים מוליכים למחצה. ייצורן זול יותר, הן קטנות יותר, הן כמעט ולא צורכות הספק וביצועיהן טובים יותר. מאז 1949 הומצאו סוגים חדשים רבים של דיודות המיועדות למגוון רחב של שימושים.