פסיכופיזיקה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 3:
==היסטוריה==
פסיכופיזיקה היא אחד הענפים הראשונים שנוצרו בפסיכולוגיה, ושהחלו את ביסוסה כתחום מדעי. המונח נטבע לראשונה על ידי [[גוסטב פכנר]] ב-[[1860]], כאשר תיאר בספרו, "Elemente der Psychophysik", את מחקריו בנושא הקשר שבין העולם הפיזי לבין האופן בו אנו תופסים אותו.{{הערה|Fechner, Gustav Theodor (1966) [First published .1860]. Howes, D H; Boring, E G (eds.). Elements of psychophysics [Elemente der Psychophysik]. volume 1. Translated by Adler, H E. United States of America: Holt, Rinehart and Winston.}} כ[[פיזיקאי]] ו[[פילוסוף]], פכנר ניסה לספק שיטות לבחינת הקשר שבין העולם הנצפה והאובייקטיבי לבין התרשמותו ותחושותיו הפרטיות של האדם לגביו. חשיבות מחקרו של פכנר נבעה מהעובדה שרבים מהמדענים והפילוסופים בני התקופה טענו כי אין אפשרות למדוד את תודעת האדם.{{הערה|Goldstein, E. B. (2013). Sensation and perception (9th edition). Belmont, Calif: Wadsworth Pub. Co., {{ISBN|9781133958499}}}} פכנר קיבל השראה למחקרו מתוצאות ניסוייו של [[ארנסט היינריך ובר]], אשר בחן ב[[שנות ה-30 של המאה ה-19]] את האיכויות הפסיכופיזיות של חושי ה[[מגע]] וה[[ראייה]] ושאת ממצאיו תיאר פכנר בספרו.{{הערה|Gescheider G (1997). "Chapter 1: Psychophysical Measurement of Thresholds: Differential Sensitivity". Psychophysics: the fundamentals (3rd ed.). Lawrence Erlbaum Associates. {{ISBN|978-0-8058-2281-6}}}} באחד מניסוייו ביקש ובר מנחקר שעיניו כוסו להעריך את משקלו של חפץ שהחזיק בידיו: הנחקר התבקש להגיב כאשר הוא חש שהמשקל השתנה. ובר הניח עבור פכנר את יסודות הפסיכופיזיקה, כשזיהה כי עבור כל [[מערכות חישה|אופנות חושית]] ישנו הבדל מינימלי בעוצמת הגירוי הנדרש על מנת שאדם יוכל לזהותו. את ההבדל המובחן המזערי ביותר בעוצמת הגירוי ובר כינה JND{{כ}} (Just Noticeable DIfference) וטען כי הוא קבוע בעבור כל אחד מן החושים. ובר ניסח את "[[חוק ובר-פכנר|חוק ובר]]" בצורה הבאה:
:<math>dS = K\cdot S</math> - כאשר k הוא הקבוע המשתנה עבור כל חוש (קבוע ובר), S הוא גודל הגירוי ההתחלתי ו-dS הוא ה-JND.{{הערה|Kandel, Eric R.; Jessell, Thomas M.; Schwartz, James H.; Siegelbaum, Steven A.; Hudspeth, A. J. (2013). Principles of neural science. Kandel, Eric R. (5th ed.). New York. p. 451. {{ISBN|9780071390118}}}}
כמו כן, ובר מצא כי ה-JND היה יחסי למשקל ההתחלתי שאותו נשא הנחקר בידיו. כלומר: אם המשקל המקורי הוכפל, נדרשה תוספת כפולה של משקל כדי שהנחקר יבחין בהבדל בשנית, אך היחס בין הגירוי ההתחלתי לתוספת נותר קבוע ונבע מערך קבוע ובר עבור אותה אופנות חושית.{{הערה|Fechner, Gustav Theodor (1966) [First published .1860]. Howes, D H; Boring, E G (eds.). Elements of psychophysics [Elemente der Psychophysik]. volume 1. Translated by Adler, H E. United States of America: Holt, Rinehart and Winston.}} מגילוייו אלו של ובר, פכנר פיתח סולם [[לוגריתם|לוגריתמי]], אשר ידוע בתור "סולם פכנר". פכנר גילה בניסוייו כי לבני אדם שונים רגישות שונה לגירויים שונים.{{הערה|Fechner, Gustav Theodor (1966) [First published .1860]. Howes, D H; Boring, E G (eds.). Elements of psychophysics [Elemente der Psychophysik]. volume 1. Translated by Adler, H E. United States of America: Holt, Rinehart and Winston.}} לדוגמה, היכולת לתפוס הבדלים בעוצמת אור עשויה להיות קשורה ביכולת הראייה האינדיווידואלית של אדם ואינה זהה בין אנשים שונים. הוא השתמש בגילוי זה על מנת לערוך במעט את חוק ובר ולהוסיף לו את מימד התחושה הסובייקטיבית. הוא טען כי עוצמת התפיסה של גירוי נגזרת מהלוגריתם של עוצמת הגירוי האמיתית הנמדדת באמצעים שאינם אנושיים.{{הערה|Fechner, Gustav Theodor (1860). Elemente der Psychophysik [Elements of psychophysics]. band 2. Leipzig: Breitkopf und Härtel.}} על כן, בשונה מוובר, פכנר טען כי הקשר בין הגירוי לתפיסה שלו אינו ישר, אלא לוגריתמי. כלומר, בעוד שהתוספת הנדרשת לעוצמת הגירוי עולה ככל שעוצמתו ההתחלתית עולה, ה-JND, תחושת האדם כי דבר מה השתנה, נותרת זהה כל העת. פכנר ניסח את החוק שלו, שנקרא כעת "[[חוק ובר-פכנר]]" בנוסחה הבאה:
שורה 9:
ממצאיהם של ובר ופכנר היוו את אחד הבסיסים להפיכתה של הפסיכולוגיה למדע. ב-[[1879]] הקים אבי הפסיכולוגיה הניסויית, [[וילהלם וונדט]], את המעבדה הראשונה לחקר הפסיכולוגיה ב[[אוניברסיטת לייפציג]]. וונדט, שעסק גם ב[[סטרוקטורליזם (פסיכולוגיה)|סטרוקטורליזם]], חקר כיצד נותנת התודעה משמעות לגירויים השונים שהחושים מעבירים ל[[מוח]]. אחת השיטות בהן בדק את הנושא הייתה ה[[אינטרוספקציה]] (התבוננות פנימה), עליה גם התבסס פכנר ושעמדה בסתירה ל[[ביהביוריזם|גישה הביהביוריסטית]] המתחרה. [[ג'ורג' אליאס מילר]] (1860–1934) אף הוא ייסד מעבדה גדולה לחקר תחום זה, ותרומותיו שעיצבו תחום זה כפי שאנו מכירים אותו כיום, נופלות רק משל פכנר. במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] החל לתפוס תאוצה [[מודל גירוי-תגובה|מודל הגירוי-תגובה]], החוקר את תהליכי העיבוד וה[[תודעה]] המודעים ושאינם מודעים.{{הערה|Broadbent DE. 1964. Behaviour; Neisser U. 1970. Cognitive psychology.}} בשיטה זו השתמשו [[צ'ארלס פרס]] ותלמידו [[ג'וזף ג'סטרו]], כשניסו לחקור ולאשש מבחינה אמפירית את ממצאיו של פכנר והצליחו לעשות כן כמעט עם כל מסקנותיו. השניים השתמשו במערך מחקר עם מדידות חוזרות ו[[סמיות כפולה]] על מנת לבחון את יכולתם של הנבדקים לזהות שינויים במשקלה של משקולת שהונחה על ידם, בדומה לפכנר, אך באופן מקצועי ו[[מהימנות (שיטות מחקר)|מהימן]] יותר.{{הערה|Charles Sanders Peirce and Joseph Jastrow (1885). [http://psychclassics.yorku.ca/Peirce/small-diffs.htm "On Small Differences in Sensation"]. Memoirs of the National Academy of Sciences. 3: 73–83.}}
גישות מודרניות לבחינת התפיסה החושית גם הן מודדות את יכולתו של הנבדק להבחין נכונה בקיומו של גירוי או בהבחנה שלו מגירוי אחר - אחת מהשיטות הנפוצות היא [[תאוריית גילוי האותות]], שלוקחת בחשבון גם נטיות אישיות של הנבדק. גישות אלו מתעלמות לרוב מעוצמת התחושה ועוסקות רק בקיומה או היעדרה. הגישה הסובייקטיבית, שעמדתה מתבססת על מחקריו של [[סטנלי סמית' סטיבנס]], עוסקת גם בתחושה באופן כמותי. על אף שגם קודמיו עסקו בתפיסת עוצמה, רק סטיבנס ב-1957 המציא את מושג ה"[[סילום]]" או "הערכת עוצמה".{{הערה|Stevens, S. S. (1957). On the psychophysical law. Psychological Review, 64, 153–181.}} סטיבנס מצא כי עבור גירויים מסויימים (דוגמת [[בהירות]]) העלייה בעוצמה הנתפסת דומה לסולם הלוגריתמי שהמציא פכנר. אולם, הוא מצא כי גירויים שונים יכולים להניב גם [[עקומה|עקומות]] מסוג שונה - הוא מצא כי עוצמתו הנתפסת של [[זרם חשמלי]] למשל עולה ב[[פונקציה מעריכית|אופן מעריכי]], כלומר, עלייה דומה בגירוי מניבה בכל פעם עוצמה נתפסת גדולה יותר. מנגד, הוא גם מצא כי בעבור גירויים מסויימים ישנו [[יחס ליניארי]] כמעט מושלם בין עוצמת הגירוי האמיתית לבין זו הנתפסת, כדוגמת אורך קו המצויר על מסך.{{הערה|Goldstein, E. B. (2013). Sensation and perception (9th edition). Belmont, Calif: Wadsworth Pub. Co., {{ISBN|9781133958499}}}} בניגוד לסולם הלוגריתמי של פכנר, סטיבנס המציא את [[חוק החזקה של סטיבנס]], אשר מתאר באופן מעריכי את הקשר שבין עליה בעוצמת הגירוי הפיזי לעליה בעוצמתו הנתפסת. סטיבנס ניסח את חוק החזקה שלו בצורה הבאה:
:<math>p = k I ^a</math> - כאשר p היא התחושה, k הוא קבוע [[יחס ישר|מתכונתי]] ליחידות המדידה בשימוש, I היא העוצמה הפיזית האמיתית של הגירוי, וה[[חזקה (מתמטיקה)|מעריך]] a הוא קבוע בהתאם לאופנות החושית.{{הערה|Goldstein, E. B. (2013). Sensation and perception (9th edition). Belmont, Calif: Wadsworth Pub. Co., {{ISBN|9781133958499}}}}
במהלך השנים פותחו שיטות נוספות לבחינת הקשר שבין גירוי לאופן בו הוא נתפס. למשל, על פי ה[[פנומנולוגיה|גישה הפנומנולוגית]], מתבקשים הנבדקים להתריע כאשר הם מבחינים בגירוי כלשהו. הבחינה יכולה להתבצע ברמה בסיסית מאוד, כמו להבחין בגירוי הקטן מהגירויים האחרים או בגירוי שצבעו שונה מהגירויים האחרים. לחילופין, ניתן גם לבקש מהנבדק להבחין בין ריחות שונים או צלילים ב[[תדר]]ים שונים. כמו כן, לעתים נבדק גם [[זמן תגובה (פסיכולוגיה)|זמן התגובה]] של הנבדק בהבחנה של גירויים או בזיהוי שלהם.{{הערה|Goldstein, E. B. (2013). Sensation and perception (9th edition). Belmont, Calif: Wadsworth Pub. Co., {{ISBN|9781133958499}}}}
==סיפים==
| |||