נחום וייספיש – הבדלי גרסאות

'''נחום וייספיש''' נולד בירושלים בשנת תרמ"ח (1888) לרבי דוד בהר"ן ולשרה שלזינגר, בתו של עקיבא יוסף שלזינגר. מצד אביו היה נכדו של רבי נחום לעווי, הידוע גם כצדיק משאדיק ולמעשה הוא נקרא על שמו. נחום היה הילד השביעי מתוך שמונה ילדים.<ref>{{צ-ספר|מחבר=אליעזר ריבלין|שם=ספר היחס - צאצאי נחום לעווי ומינה לאה לבית ריבלין|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=2010|עמ=}}</ref> בילדותו, למד נחום ב[[ישיבת עץ חיים|ישיבת "עץ חיים"]]. בהיותו בן 17 שודך לבתו של [[חיים דב קנטור]]. שידוך שהיה יוצא דופן מאוד באותם הימים, בין בתו של איש עובד אדמה מן המושבות לבין בחור ישיבה מ[[נטורי קרתא]]. ר' חיים דוב, שגר במושבה מאיר שפיה, רצה שבנותיו יתחתנו עם בחורי ישיבה טובים מירושלים ולכן, לפי תנאי החתונה היה מוכן לממן את חתנו כדי ישב וילמד תורה. ציפורה רחל (שנודעה בכינויה "פייגה רוח'ל"), בתו של חיים דב, הייתה עלמה יפה ומטופחת, בת 18, גדולה בשנה מחתנה. ר' נחום אכן המשיך ללמוד ב[[חצר דיסקין|ישיבת "אוהל משה]]" על חשבון חתנו. את ישיבת "אוהל משה" ניהל אביו, ר' דוד בהר"ן (בן הרב נחום). נחום נחשב לאחד מבחורי הישיבה המבריקים ביותר וכממשיך של אביו. ואולם לאחר כשלוש שנים, החליט נחום וייספיש שהוא מפסיק את לימודיו בישיבה ועובר לשפיה לעבוד את האדמה. הוא האמין שעבודת האדמה תאפשר לו לקיים את מצוות ארץ ישראל הלכה למעשה. מעבר זה נעשה בהשפעת שלושה גורמים משמעותיים: בהשפעת סבו [[עקיבה יוסף שלזינגר|עקיבא יוסף שלזינגר]] (בעל הלב העבר"י), שהיה מבוני ומתיישבי [[פתח תקווה]]. בהשפעת אשתו, שהתגעגעה לביתה בשפיה ובהשפעת חותנו ר' חיים דב (קנטור) אשר הראה דוגמה אישית בעבודת האדמה ובאמונה שיש אפשרות לגשר בין היישוב הישן לבין עבודת האדמה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.tidhar.tourolib.org/|הכותב=|כותרת=Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel {{!}} אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו|אתר=www.tidhar.tourolib.org|מידע נוסף=[חיים דוב] "השיא את בנותיו לבחורים ממיטב חניכי ישיבות ירושלים ועזר לסידורם במושבות, כדי ליצור מזיגה בין הישוב הישן ובין החדש. בכלל היה משתדל להביא שני חלקים נפרדים ומנוגדים אלה של הישוב לידי כך, שכל אחד מהם יכיר בערכים החיוביים של השני לטובת כלל האומה והארץ."|תאריך=|תאריך_וידוא=2020-11-22}}</ref> נחום וייספיש ואשתו פייגה רוח'ל יצאו בשנתבסביבות 19081903 לשפיה הקטנה והמבודדת. העדות היחידה שיש על מעבר זה, היא ציטוט מדבריו של וייספיש: "אדם העוסק ביישוב ארץ ישראל יכול לשלב בעבודתו גם לימוד תורה, וליישם את הלימוד הקשור בהלכות הקשורות לארץ הלכה למעשה" (דברי ה[[החתם סופר|חת"ם סופר).]]<ref name=":21">{{צ-ספר|מחבר=יוסיפה נחשון|שם=סבתא מרים מספרת - מרים לונדין|מקום הוצאה=ישראל|מו"ל=סטודיו צפריר|שנת הוצאה=2011|עמ=29}}</ref>

הפער הגדול בין חייו כתלמיד ישיבה בירושלים לבין חייו כחקלאי בעל אדמות במקום קטן ומבודד היה גדול מאוד. ר' נחום קיבל מחותנו ר' חיים דוב בית מגורים ושטחים לחקלאות והחל לפתח את המשק. היו לו שטחים רחבים של מטעים, פלחה, זיתים וכרמים. הוא גם היה אחראי על כשרות הענבים מהעורלה ביקב [[זכרון יעקב]] ופיקח על כשרות החלב, שקנה מן הערבים בכפר [[פוריידיס]], עבור תעשיית הגבינה שהקים במשק שלו.<ref name=":0">{{צ-ספר|מחבר=משרד הביטחון - אגף השיקום היחידה להנצחת החייל|שם=יזכור - פרשיות חייהם ומותם של הקורבנות בדרך להקמת מדינת ישראל משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח (1860 - 29.11.1947)|מקום הוצאה=ישראל|מו"ל=משרד הביטחון|שנת הוצאה=1993|עמ=96}}</ref><ref name=":3">{{קישור כללי|כתובת=https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1963/02/22/01/article/46|כותרת=⁨Untitled⁩ {{!}} ⁨מעריב⁩ {{!}} 22 פברואר 1963 {{!}} אוסף העיתונות {{!}} הספרייה הלאומית|אתר=www.nli.org.il|שפה=he|תאריך_וידוא=2020-11-24}}</ref> הרבה מתוצרתו החקלאית העביר ל[[ירושלים בתקופה העות'מאנית|ירושלים]] לתמיכה בבית אביו וב[[כולל ורשה]]. הכולל סבל ממחסור החל מהתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. אנשי הכולל חיו בתנאי רעב. על כן התוצרת החקלאית ששלח נחום וייספיש לירושלים הייתה מקור חיים למשפחתו ולשכניו. הוא נהג לשלוח ברכבת לירושלים פחים של כיכרות גבינה מחלב עזים ("שפיה ד'קז" = הגבינה משפיה), קמח בשקים, פחי שמן ובורגול, פחי זיתים כבושים ואפילו עופות שנשחטו בירושלים<ref name=":2">{{צ-ספר|מחבר=יוסיפה נחשון|שם=סבתא מרים מספרת - מרים לונדין|מקום הוצאה=ישראל|מו"ל=סטודיו צפריר|שנת הוצאה=2011|עמ=29}}</ref><ref name=":3" />. בכל הפעולות הללו המשיך את המודל הייחודי שבו התחיל חותנו ר' חיים דב, האיכר החרדי-הציוני. הוא היה אישיות ייחודית שנודעה בדמותה ובפעולותיה כמשלבת תורה ועבודה.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=יוסי לונדין|שם=ר' חיים דוב קנטור - איש שפיה|כתב עת=מגד ירחים|כרך=|סדרה=סיוון תש"ע|מו"ל=בית הרב - הרב קוק}}</ref>

ערב מלחמת העולם הראשונה התארגנה משלחת רבנים ירושלמיים בראשות [[אברהם יצחק הכהן קוק|הרב קוק]] והרב זוננפלד לבנות גשר אידיאולוגי בינם לבין בני מושבות ה[[ביל"ו|ביל"וי]]<nowiki/>ים. כאשר הגיעו לשפיה הם התקבלו בכבוד רב על ידי בני המושבה. באחד מעיתוני התקופה מתואר את האירוע:<blockquote>"קבלת הפנים הייתה חמה ונלהבת. עוד בטרם נכנסה העגלה למושבה כבר עמדו בני המקום וציפו לה. הילדים היו מלובשים בבגדי חג והחזיקו בידיהם זרי פרחים. לפתע הבחינו הרבנים בתופעה מוזרה. מול העגלה צעדה קבוצת איכרים כשבידיהם כיכרות לחם וצרורות מלח, וביניהם אחד בעל קומה ואדום זקן, כשהוא לבוש ב"קפטן" (קפוטה) ירושלמי מוזהב ולראשו שטריימל גדול. "חובש שטריימל בשפיה?" פרצה קריאת תימהון מהרבנים. זה ר' נחום ר' דוויד'ס (של דוד בהר"ן) והוא גר כאן קרוב לעשר שנים - איכר מבני ירושלים, תלמיד חכם וחובש שטריימל לראשו – צריכים לברך עליו שהחיינו."<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/library/reading_corner/pages/journey_of_the_rabbis.aspx|הכותב=|כותרת=המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל|אתר=web.nli.org.il|עמודים=|תאריך=|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2020-11-21|ציטוט=מבט מזכרון יעקב אל שפיה, העיירה הסמוכה שגם בה ביקרו הרבנים. שנה לא ידועה (תמונה).}}</ref>[[קובץ:איכרי שפיה.jpg|טקסט=נחום וייספיש עומד רביעי ומשמאל. אשתו פייגה רוחל עומדת לידו. לפניו יושבת בתו ומאחוריו על העגלה יושבים שאר ילדיו|ממוזער|860x860 פיקסלים|תמונת האיכרים מהמושבה מאיר שפיה]]</blockquote>

30 שנים חי נחום וייספיש בשפיה והיה דמות יוצאת דופן בחיי המושבות בארץ: בן ישיבה מירושלים, העובד גם את אדמתו ומעורה בחיי המושבה. ביתו היה פתוח לכל והכנסת האורחים שלו הייתה מן המפורסמות. בביתו התארחו איכרים, פועלים, חלוצי [[העלייה השנייה]], חברי ההגנה וערביי הסביבה. כולם אהבו וכיבדו אותו.<ref לאחרname=":2" שנחרב/> בית הכנסת בשפיה, שימש ביתו גם כבית כנסת לתושבי המושבה. למרות היותו איכר, לא שינה נחום את לבושו הירושלמי.

בימי מאורעות הדמים תרצ"ו - תרצ"ט (1939-1936) ביום ד' בתמוז תרצ"ח (3.7.1938), יצא נחום השכם בבוקר כדרכו לפוריידיסלפריידיס. על גבול זיכרון יעקב התנפלו עליו חמישה ערבים, לא מבני הכפרים בסביבה, ורצחוהו. הוא הובא לקבורה בבית הקברות שעל [[הר הזיתים]] בירושלים. ראשי [[היישוב הישן]] הירושלמי ליוו אותו למנוחות יחד עם אנשי שפיה וזכרון יעקב ונכבדי הערבים בסביבה. יו"ר ועד המושבה שפיה הספיד אותו על הר הזיתים ואמר: "הבאנו לך ירושלים גיבור. גיבור הלאום והדת".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=|שם=החקירה ברצח נחום וייספיש|כתב עת=עיתון "דבר"|תאריך=4.7.1938}}</ref> נחום וייספיש הניח אישה, ארבעה בנים ושבע בנות. פחי החלב, שנשארו זרוקים במקום הירצחו של נחום, לא הוזזו ממקומם במשך שנים מפאת הכבוד והקדושה שייחסו לו ערביי פרדיס. הם היוו מעין מצבה לזכרו.<ref name=":0" /><blockquote>"כשפרצו המאורעות החלו כולם להפציר בו שיחדל ממנהגו לצאת יחידי ובטרם שחר לפוריידיס, שמא יארבו לו וירצחוהו, אבל ר' נחום לא נעתר להפצרות ולא פסק ממנהגו. נסתיימה השבת ור' נחום כהרגלו באשמורת השלישית רתם את עגלתו, העמיס עליה את הכדים והסירים, טען את רובהו ויצא לדרך. בשעת בוקר מוקדמת הבחין אחד האיכרים באחת מפרדותיו של ר' נחום שהיא עושה דרכה למושבה, ועליה הרתמות. האיכרים נזעקו וכעבור זמן קצר נתגלתה גופתו נקובת הכדורים של ר' נחום וייספיש מוטלת על עגלתו. רוצחיו ארבו לו וירו בו בגבו, הם לא העזו לצאת מולו פנים אל פנים"<ref>{{צ-ספר|מחבר=ש' דגן|שם=מזמארין לזכרון יעקב|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=|שנת הוצאה=1988|עמ=111}}</ref> , נרצח בידי כנופיה ערבית בד' תמוז תרצ"ח במהלך המרד הערבי הגדול ודמותו היא עד היום אחת מדמויות המופת של החברה החרדית הירושלמית. </blockquote>מותו גרם להתפוררות ההתיישבות בשפיה. רוב משפחות האיכרים עזבו את המשקים ועברו לזיכרון יעקב ולירושלים.<ref>מתוך מכתבו של ר' חיים דוב להנהלת פיק"א, בו הוא מבקש לאפשר לאלמנה וילדיה לקבל דירה בזכרון יעקב, כי רוב המשפחות כבר עברו או נמצאות בשלבי מעבר. הוא גם מציין שר' נחום לא רצה לעבור והוא זה שתמך במשפחות שגרו במאיר שפיה.</ref> במקום נשאר רק המוסד החינוכי.<ref name=":1" />