EMV – הבדלי גרסאות

עד להכנסת טכנולוגי EMV לשימוש, כל תשלום בכרטיסי חיוב היה כרוך בשימוש בפס מגנטי או בהטבעה מכנית לקריאה ורישום של נתוני חשבון, וחתימה לצורך אימות זהות. הלקוח היה מוסר את הכרטיס שלו לקופאי בנקודת המכירה אשר לאחר מכן מעביר את הכרטיס דרך קורא מגנטי או עושה חותם מהטקסט המועלההבולט שלשעל הכרטיס במכשיר מכני. בשימוש בפס המגנטי, המערכת מאמתת את פרטי החשבון ומדפיסה ללקוח חתימה על תלוש. במקרה של מכשיר מכני, פרטי העסקה ממלאיםממולאים ידנית, והלקוח חותם על התלוש המוטבע. בשני המקרים, על הקופאי לוודא כי חתימת הלקוח תואמת את זהזו בגבשבגב הכרטיס, כדי לאמת את העסקה.

השימוש בחתימה בכרטיס כשיטת אימות מכיל מספר ליקויי אבטחה, והברור ביותר הוא הקלות היחסית שבה יכול הכרטיס להיות מחויב לפני שהלוקח וידא על איזה סכום חויב. ליקויים אחרים כוללים את האפשרות למחיקה והחלפה של חתימה לגיטימית, או זיוף החתימה המקורית בכרטיסשבג הכרטיס. עם השנים, הפכה לזמינה בשוק השחור טכנולוגיה לקריאה וכתיבה של פסים מגנטיים, מה שמקל על העתקת כרטיסים והשימוש בהם ללא ידיעת הבעלים{{הערה|{{הארץ|דפנה מאור|ישראל מצטיינת באבטחה, אבל לא באבטחת תשלומים|1.1159543|1 בפברואר 2011}}}}.

במקור, יצרו את התקן שלוש חברות:Europay, [[ויזה (חברה)|ויזה]] ו[[מאסטרקארד]], והן שהמשיכו לפתח אותו. לאחר מכן, הצטרפו חברות נוספות למיזם, והתקן נעברעבר לניהול תאגיד EMVCo, [[קונסורציום]] שהבעלות בו המחולקתמחולקת באופן שווה בין ויזה, מאסטרקארד, JCB, אמריקן אקספרס, China UnionPay, ו-Discover.

תקן EMV נכתב בתחילה בשנתבשנים 1993 ו-1994. JCB הצטרפה לקונסורציום בפברואר 2009, China UnionPay במאי 2013, ו-Discover בספטמבר 2013.