בית עבאס – הבדלי גרסאות

'''הח'ליפות העבאסית''' (ב[[ערבית]]: '''الدولة العباسية''', בתעתיק מדויק: '''אלדולה אלעבאסיה''', מילולית: "המדינה העבאסית", לפעמים -– الخلافة العباسية '''אלח'לאפה אלעבאסיה''') הייתה אימפריה ערבית-מוסלמית בהנהגת שושלת בית עבאס שהתקיימה בשטחים נרחבים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] וב[[צפון אפריקה]] בין שנת [[750]] לשנת [[1258]]. [[הח'ליפים לבית עבאס]] הביסו את שושלת הח'ליפים הקודמת של [[בית אומיה]] בשנת [[750]], והעבירו את בירת האימפריה מ[[דמשק]] ל[[בגדאד]] ולכן המדינה נודעה בהיסטוריה גם כ'''ח'ליפות בגדאד'''. בשנים הראשונות לקיומה בירת הח'ליפות הייתה [[כופה]] ומאוחר יותר עברה זמנית לתקופות קצרות ללערים [[ראקהא-רקה]] ול[[סאמרא]], בהתאמה ב[[סוריה]] וב[[עיראק]] של ימינו. אחרי נפילת בגדאד בידי ה[[מונגולים]] ב-[[1258]] הח'ליפות העבאסית שרדה רק כסמכות דתית סמלית ב[[קהיר]] בשנים 1261–1517, תחת חסות השליטים ה[[ממלוכים]] של [[מצרים]].

[[אל-עבאס]] היה דודו של [[מוחמד]], ואף על פי שכנראה לא [[המרת דת|התאסלם]] מעולם, הוא נחשב לאחד מידידיו הטובים. בנו [[אבן אל-עבאס|עבדאללה]] היה אחד ממקבצי ה[[חדית']] – התורה שבעל-פה המוסלמית, אך כנראה היה חסר שאיפות פוליטיות. נינו של עבאס, [[מוחמד בן עלי אל-עבאסי]] היה פעיל בקרב תאים מהפכניים ב[[עיראק]] וצפון מערב [[ממלכת פרס|פרס]] שביקשו לנקום את רצח [[חוסיין (בן עלי)|חוסיין אבן עלי]] מייסד ה[[שיעה]]. העובדה שהיה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד [[בית אומיה]] נתנה לו את מעמדו המיוחד. בתחילת הדרך העבאסים קיבלו את ברכתו של האימאם ה[[שיעה|שיעי]]השיעי, [[ג'עפר א-צאדק]], שמצדו חשב שבהיות העבאסים גם הם מבני משפחת הנביא (אך לא שיעים) -– הם מעוניינים להחזיר את השלטון לראוי לו ביותר. לרוע מזלו, העבאסים ניצלו את ברכתו כאסמכתא דתית שגייסה לצדם את השיעים, אך ברגע שעלו לשלטון הם ראו בא-צאדק ובשיעים כאיום והחלו לרדוף אותם אף יותר מאשר בימי האומיים.

במיסים הרבים שנגבו השתמש השלטון לבניית ארמונות ומוסדות ציבור עצומים בערי השלטון [[בגדאד]] ו[[סאמרא]], וכן לשדרוג מערכת תעלות המים מן ה[[פרת]] וה[[חידקל]]. מדיניות השלטון המרכזי יצרה שגשוג כלכלי חסר תקדים שכונה "תור הזהב של בית עבאס", והגיע לשיאו בימי הח'ליפה הארון אל רשיד. תור הזהב הגיע לקיצו עם פרוץ מלחמת הירושה בין בניו של הארון אל רשיד -– [[אל-אמין]] ו[[אל-מאמון]].

== התקופה האמצעית בחליפות בית עבאס (816 - 937816–937)==

היתרון שבשימוש בעבדים לוחמים הוא נאמנותם המוחלטת לשליט, אך עם זאת, אליה וקוץ בה, שכן על מנת לשמור על נאמנותם המוחלטת של חייליו הוא נאלץ לבודדם מהאוכלוסייה. אל-מעתצם אף הקים עיר בירה חדשה, [[סאמרא]]א (سامراء, שמה נובע מהמשפט سر من رأى -– "הרואה אותה שמח"), ובה הוא שיכן את כל הלוחמים ואת חצר הח'ליפה. כמו כן נאסר על הלוחמים להתרועע עם האוכלוסייה המקומית. בידוד החיילים היה כה מוחצן עד כי הובאו נשים במיוחד בשבילם מאזורי הספר, והשידוכים נעשו על ידי הח'ליפה עצמו. חסרונות השיטה הפכו לחולשות העיקריות שיאפיינו את השלטון הערבי למשך מעל 1,000 שנה. השימוש בעבדים לתפקידים בכירים בשלטון מנע כל אפשרות להתפתחות [[אליטה]] לגיטימית. הצבא, שהיה כלי חשוב לניידות חברתית, הפך בהדרגה לנחלתם של עבדים חסרי קשרים חברתיים, עד שהצבא והפקידות השלטונית כולה הפכו זרים לגמרי לציבור הערבי.

בשנת [[861]] נרצח הח'ליפה [[אל-מתוכל הראשון]] על ידי חייליו הטורקים שחששו משינויים שתכנן הח'ליפה לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות [[אנרכיה]], מרידות חיילים והתקוממויות של עבדים לשעבר מקבוצות אתניות אחרות כמו ה[[ברברים (עםקבוצה אתנית)|ברברים]] מ[[צפון אפריקה]] וה[[ארמנים]], ותקיפות מצד הביזנטים. כמו כן סבלה הח'ליפות מ[[מרד הזאנג']], מרד נרחב של עבדים אפריקאיים.

סופה של האימפריה העבאסית ככוח של ממש התרחש לאורך תקופה ארוכה, במהלכה קבוצות שונות של [[שכירי חרב]] נלחמו עד להחרבתו של סואד- – האזור החקלאי שסביב בגדאד. סימלו של החורבן הוא הרס תעלת נהואן שהשקתה את רוב ה[[סואד]] במהלך לחימה בין המצביאים [[אבן ראאק]] ו[[בג'כם]]. משמעות הרס התעלה היה הרס החקלאות ויוצא מכך הרס יכולתו של כל שלטון מבגדאד לגבות מס לקיומו.

עם החלשות השושלת עלו מספר שושלות [[נוודים]] ומכובדים מקומיים כמו [[בני עקיל]], ה[[בויהים]], ה[[חמדאנים]], ה[[קרמטים]], ה[[השושלת הפאטמית|פאטימים]] ועוד. שושלות אלו יסדו מדינות שהתקיימו מספר עשורים שלאחריהן פורקו וחולקו בין מדינות שכנות. ה[[בויהים]]הבויהים אף הקימו מלוכה בסגנון פרסי בבגדאד לצד הח'ליפה.

ראשית, שפת השלטון בכל המדינות החדשות הייתה ערבית- – גם במדינות שאינן ערביות, כמו אלו שצצו בפרס, [[ארמניה]] וכורדיסטן, שפת השלטון נותרה ערבית. כמו כן, הערבית כשפת ממשל אפשרה לפקידים רמי דרג לעבור בין מדינה למדינה ולהמשיך לבצע את עבודתם ללא מגבלה.

רביעית, כוחם הצבאי של מדינות החבר התבסס על צבאות קטנים של עבדים לוחמים הנקראים "[[ע'למאן]]" (החל מן המאה ה-11 נקראו החיילים האלה [[ממלוכים]]). חיילים אלו, לרוב ממוצא טורקי, לעיתים קרובות לא דברו ערבית ולא היו מעורבים בחיי יום יום של התושבים המקומיים. בכך נותקו המוני העם מן המחלוקות הצבאיות בן השליטים. מכאן, שלמרות המלחמות בין המדינות השונות, לא הייתה איבה בין התושבים המקומיים. אף על פי שהע'למאן היו לרוב ממושמעים מאוד וחסרי אידאולוגיות עצמאיות הסכנה שבהעסקתם הייתה אי תשלום משכורתם -– במקרים מסוימים אי תשלום סדיר עלול היה לגרום למרידה.

הח'ליפות העבאסית זכתה ללגיטימציה בגין העובדה שמייסד השושלת [[אל-עבאס]] היה בן דודו של הנביא [[מוחמד]]. למרות זאת, במשך כל זמן שלטון העבאסים קיימו העבאסים יחסים אמביוולנטיים עם ענף אחר של משפחת הנביא: בני הח'ליפה [[עלי בן אבי טאלב|עלי]], בן-דודו של הנביא וחתנו, שבהם תמכו ה[[שיעים]]. בראשית שלטון בית עבאס שילם הח'ליפה קיצבה לצאצאי עלי וכך ניסה לקנות את תמיכת חסידיהם. עם זאת, הח'ליפים היו מעורבים לא אחת ברצח, במאסר ובהרעלת טוענים לכתר מצד משפחת הנביא. מדיניות זו צלחה חלקית כיוון שעוד בימיו של הח'ליפה [[אלמנצור]] פרצה מרידה של בני עלי שדוכאה בקלות. לאחר שהופסקו הקצבאות הללו בידי הח'ליפה [[אל-מעתצם]] ([[833]]-[[842]]) חזרה והתגלעה האיבה בין שתי הקבוצות ביתר שאת, ולקראת סוף שלטונם של בני עבאס, ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]], היא התפרצה כמלחמת אזרחים מלאה בין [[שיעים]] ל[[סונים]]. צעד פייסני כלפי ה[[שיעים]]השיעים ומתריס כלפי שליטי [[בית אומיה]] היה השימוש בתואר [[אימאם]] על ידי הח'ליפים מבית עבאס -– תואר המבטא את מחויבות השלטון לתפקידו הדתי. היבט נוסף הוא השימוש בתארים דתיים בעלי הקשר שיעי, כמו אל-מהדי. למרות זאת בראייה היסטורית ה[[שיעים]]השיעים רואים את בני עבאס כשליטים לא לגיטימיים המתחזים למשפחת הנביא האמיתית.