התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית – הבדלי גרסאות

ברמה המדינתית אישרו מספר מדינות את זכות הבחירה לנשים. כבר בשנת [[1869]] העניקה [[ויומינג]] זכות הצבעה לנשים, בין השאר על מנת להגדיל את מספר המצביעים ולזכות במעמד של מדינה, וכך בשנת [[1890]], בהופכה למדינה, הייתה ויומינג המדינה הראשונה שבה הייתה זכות בחירה לנשים{{הערה|שם=הערה מספר 20170823054626:0}}. עד [[1914]] הצטרפו לו[[ויומינג]] עוד 10 מדינות. האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים (NAWSA) השקיעה משאבים רבים לקדם את זכות הבחירה ברמה המדינתית. [[אליס פול]], סופרגיסטית אמריקאית שחיה באנגליה כמה שנים והייתה חברה בארגון הרדיקלי, [[איגוד הנשים החברתי-פוליטי]], טענה שהדרך המהירה ביותר לקדם את זכות הבחירה לנשים תהייה דרך שינוי בחוקה. כש-NAWSA התנגדה לאסטרטגיה זו, היא הקימה את [[מפלגת הנשים הלאומית (ארצות הברית)|מפלגת הנשים הלאומית]]{{הערה|{{Cite news|url=http://spartacus-educational.com/USAWcuws.htm|title=Congressional Union for Women Suffrage|newspaper=Spartacus Educational|access-date=2017-08-14}}}}. בין ינואר 1917 ליוני 1919, עמדו פעילות המפלגה במשמרת מחאה ליד הבית הלבן במטרה ליצור לחץ על [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[וודרו וילסון]] להעביר את התיקון בשני הבתים. התיקון עבר לראשונה ב[[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]] ברוב קטן ב-[[10 בינואר]] [[1918]], בין השאר בתמיכת וילסון, שהצהיר על תמיכתו בתיקון יום קודם לכן{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Dodd, Lynda G|שם=Parades, pickets, and prison: Alice Paul and the virtues of unruly constitutional citizenship|כתב עת=Journal of Law & Politics|כרך=24 (4)}}}}{{הערה|שם=הערה מספר 20170823054626:0}}. נציגים ממדינות הדרום ב[[הסנאט של ארצות הברית|סנאט]] דחו את התיקון ולא הסכימו לדון בו במשך תשעה חודשים. משעלה הנושא להצבעה בסנאט, חסרו שני קולות לרוב הדרוש, והצעת התיקון נפלה. אחרי הבחירות שהתקיימו באותה שנה, היה ב[[קונגרס ארצות הברית|קונגרס]] רוב לתיקון בשני הבתים, והוא עבר ברוב גדול בבית הנבחרים ב-[[21 במאי]] [[1919]], ובסנאט מיד אחר כך ב-[[4 ביוני]]{{הערה|שם=הערה מספר 20170823054626:1}}.

 

 

מאוחר יותר, בשנת [[1922]], הוגשה ל[[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] עתירה נגד התיקון, בה נטען שהאשרור בטנסי וב[[מערב וירג'יניה]] לא היה תקין פרוצדורלית, שהחוקה אינה מאפשרת תיקון מעין זה, ושחלק מה[[מדינות ארצות הברית|מדינות]] שאשררו את התיקון עשו זאת נגד החוקות שלהן. העתירה נדחתה על ידי השופטים פה אחד, תוך התייחסות לכל טענה בנפרד. הטענה לגבי אי חוקיות האשרור בטנסי ובמערב וירג'יניה נקבעה כחסרת משמעות לאור האשרור הנוסף בקונטיקט וורמונט. בנוסף, קבע בית המשפט שהליך האשרור של החוקה הוא פוליטי ואינו נתון ל[[ביקורת שיפוטית]].