פסק דין הנדלס נגד קופת עם – הבדלי גרסאות

ב-[[22 באפריל]] [[1976]] נכנס אליעזר הנדלס לבנק קופת עם. הוא ירד ל[[כספת|חדר הכספות]] ומצא שם על הרצפה [[מעטפה]] ובה שתי [[איגרת חוב|אגרותאיגרות חוב]] המזכות את בעליהן בסך 20,000 [[ל"י]], ללא ציון פרטי בעליהן. הנדלס ניסה לברר אצל פקידי הבנק למי שייכת האבידה, אך לא היה להם מידע בנושא. מנהל הסניף דרש ממנו למסור לידיו את המעטפה, אך הנדלס סירב. הוא העדיף למסור אותה לידי המשטרה, שאכן קיבלה את האבידה לידיה, על פי [[חוק השבת אבידה]] תשל"ג-1973. לאחר ארבעה חודשים שבהם לא התבררה זהות המאבד, פנה הנדלס למשטרה וביקש לקבל לידיו את אגרותאיגרות החוב על פי החוק הקובע כי במקרה כזה ניתנת האבידה למוצא. המשטרה סירבה לבקשתו בטענה שעליה למסור אותן לבנק, משום שבו נמצאה האבידה{{הערה|שם=הנדלס 1|1=[http://easylaw.co.il/smf_hebrew/index.php?action=dlattach;topic=822.0;attach=1163 ע"א 546/78 - בנק קופת עם נ' אליעזר הנדלס ואח'], פ"ד לד (3) 57 {{DOC}}}}.

השופט [[יהודה וייס]], נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, קבע ב-[[11 באוגוסט]] [[1978]] כי הדין עם הנדלס, וכי יש להעביר את המציאה לידיו. הוא נימק את פסיקתו בכך שחדר הכספות של הבנק אינו מוגדר כ"רשותו" של הבנק, אלא כ"רשות הרבים". זאת משום שהבנק מעוניין לאפשר כניסת הציבור לחדר זה, ואף איפשר אותה בפועל. מלבד זאת, מכיוון שזכותם של בעלי הכספות לגשת בחופשיות לחדר זה, הרי שהוא נחשב כרשותם יותר מאשר כרשות הבנק. השופט הסתמך, בין השאר, על ה[[הלכה]] ה[[יהדות|יהודית]], הקובעת שאין לבעל רשות אפשרות לזכות בחפץ של הפקר הנמצא ברשותו, אם הרשות מוגדרת "אינה משתמרת", כלומר נכנסים ויוצאים בה בני אדם העלולים ליטול את החפץ. מכיוון שכך, חפץ המוטל במקום כזה - כל הקודם זוכה בו, ואין עילה הלכתית העשויה לשייך אותו לבעל המקום. לבית המשפט הוצגה [[חוות דעת]]ם של שלושה [[פוסק]]ים בני ימינו, שקבעו שלפי ההלכה זכה הנדלס במציאה. השופט קיבל חוות דעת זו, ופסק כי אגרותאיגרות החוב יינתנו למוצאן{{הערה|שם=הנדלס 1}}.