רובה אוטומטי – הבדלי גרסאות

 

הפיתוחים המודרניים של הרובה האוטומטי אשר הופיעו במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] ולאחריה: ה[[תת מקלע]] ו[[רובה סער|רובה הסער]] שמרו על בסיס הרעיון המקורי של תכונות הטעינה האוטומטית והירי הרציף אך השתפרו משמעותית מבחינת המשקל, קצב האש, תכולת המחסנית ונוחות התפעול.

 

בזמן [[המלחמה הקרה]] נפוץ בעולם השימוש ב[[רובה סער|רובי סער]] אוטומטיים, בפרט ה[[AK-47|קלשניקוב AK-47]] הסובייטי וה-[[M16]] האמריקאי. ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20]] נעשו מחקרים על המלחמות ב[[המזרח הרחוק|מזרח הרחוק]] ([[מלחמת קוריאה]] ו[[מלחמת וייטנאם]]) והמלחמות ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] (בעיקר [[הסכסוך הישראלי-ערבי]]), והללו גילו שהירי האוטומטי היה ברובו הגדול לא יעיל: כלומר היחס בין מספר הכדורים שנורו למספר ההרוגים היה גבוה מאוד. בעקבות מחקרים אלה הוחלט לשנות את תורת הלחימה של ה[[רובאי]] כך שבמקרים הרגילים הירי יתבצע רק במצב חצי-אוטומטי או בצרורות (ירי של מספר כדורים קבוע בלחיצה אחת). בחלק מרובי ה-[[M16]], ובפרט ב-[[רובה M4|M4]], הוחלף מצב הירי האוטומטי בירי צרורות. עם זאת, ירי אוטומטי למטרות [[רתק]] או [[אש חיפוי|חיפוי]] עדיין נשאר כחלק מתורת הלחימה.