ויקיפדיה

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
מ הסרת קישורים עודפים, ויקיזציה, הגהה, קישורים פנימיים
שורה 16:
| צד ראשון={{דגל|האימפריה הרוסית||+}}
| ראש מדינה ראשון=
| מפקד ראשון=[[פיוטר בגרטיון]]<BR>{{ש}}[[מיכאיל קוטוזוב]]<BR>{{ש}}הנסיך [[אלכסנדר פרוזורובסקי]] <BR>{{ש}}[[דמיטרי סניאבין]]
| כוח ראשון=
| צד ראשון-אבדות=28 אלף הרוגים, 72 אלף נפטרו ממחלות
שורה 26:
| הערות=
|שם=המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)}}
'''המלחמה העות'מאנית-רוסית''' (ב[[רוסית]]: '''Русско-турецкая война'''; ב[[טורקית]]: '''Osmanlı-Rus Savaşı''') שהתחוללה בין השנים [[1806]] – [[1812]], הייתה המשך ישיר ל[[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792)|מלחמה הקודמת בין הצדדים]], שהסתיימה ב-[[1792]]. בסיום המלחמה איבדו העות'מאנים שטחים ב[[קווקז]] ובכלל זה העיר [[סוחומי]], וכן את החלק המזרחי של [[נסיכות מולדובה]] - חבל [[בסרביה]]{{הערה|השם בסרביה ניתן לחבל על ידי הרוסים החל מ-1913.}}. זו הייתה המלחמה השמינית ב[[היסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה]].
 
==רקע==
שורה 32:
 
ב-[[18 בדצמבר]] הכריזו שתי האימפריות רשמית על מצב מלחמה ביניהן. השגריר האנגלי ב[[קונסטנטינופול]] פעל רבות למניעת המלחמה אך ניסיונותיו כשלו.
 
==השלב הראשון של המלחמה==
בינואר [[1807]], בעקבות כישלון השגריר האנגלי במניעת המלחמה נכנס הצי האנגלי לאזור [[קונסטנטינופול]] וניצב בעמדת איום על העיר. בתאום עם [[צרפת]] החלו העות'מאנים ב[[משא ומתן]] עם הבריטים, אך במקביל החלו בביצור ה[[דרדנלים]] במטרה לחסום את נתיב השיט של הצי הבריטי. מפקד הצי הבריטי הבין את המצב ובתחילת פברואר 1807 עזב את האזור. העות'מאנים הכריזו מלחמה גם על [[אנגליה]].
 
ההכנות העות'מאניות למלחמה היו איטיות, אך הרוסים לא יכלו לנצל זאת, עקב מתיחות עם [[צרפת]]. כתוצאה מכך, קיבל כוח הרגלים הרוסי שהוצב באזור הנחיה להתרכז בהגנה והפעילות ההתקפית הוטלה על הצי בפיקוד [[דמיטרי סניאבין]] והכוחות ב[[גאורגיה]] בפיקוד [[איוואן גודוביץ']].
 
הרוסים הצליחו לכבוש מספר מבצרים אך מבצר איזמאיל עמד במצור במהלך כל הקיץ. הצבא העות'מאני סיים את ההכנות לפלישה ל[[וואלכיה]], אך קיבל הודעה על חילופי השלטון ב[[קונסטנטינופול]] ומפקדיו המתינו להנחיות. עם קבלת הודעה שגם הסולטאן החדש מעוניין בהמשך הלחימה, חצה כוח צבאי עות'מאני בהיקף של 40,000 חיילים את הדנובה והתקדם ל[[בוקרשט]]. המטרה הייתה להצטרף לכוח עות'מאני נוסף שהתקדם מכיוון דרום. ב-[[2 ביוני]] עוד בטרם התאחדו הכוחות העות'מאנים התחולל קרב בו הם הפסידו לרוסים ונאלצו לחזור לגדה הימנית של ה[[דנובה]].
שורה 42 ⟵ 43:
 
לאור חומרת המצב והעדר תמיכה משמעותית מ[[צרפת]] ביקשו העות'מאנים [[הפסקת אש]] וב-[[12 באוגוסט]] [[1807]] סוכם על הפסקת לוחמה עד ל-[[3 במרץ]] [[1809]]. בהתאם להסכם, נסוגו הכוחות הרוסים מהנסיכויות ושוחררו הספינות העות'מאניות שנלקחו שלל. העות'מאנים התחייבו לא להכניס כוחות צבא לנסיכויות ולהפסיק את הלחימה ב[[סרביה]].
 
==השלב השני של המלחמה==
[[אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה|אלכסנדר הראשון]] לא היה מרוצה מתנאי הסכם הפסקת האש. לאחר חתימת הסכם שלום עם [[צרפת]] הוא הגדיל את הצבא שהוצב בדנובה לכ-80 אלף חיילים. מפקד הצבא הוחלף ובמקומו מונה הנסיך פרוזורובסקי עם הנחיות ברורות להביא לשינוי ה[[סטאטוס קוו]]. [[האימפריה העות'מאנית]] לא הייתה מעוניינת בשינוי המצב. שיחות שלום שהתנהלו ב[[פריז]] לא הניבו תוצאות וחילופי השלטון ב[[קונסטנטינופול]] הקשו על הדיונים. ב-[[12 במרץ]] [[1809]] לאחר כישלון המגעים התחדשו הקרבות והידיעה הועברה ל[[סנקט פטרבורג]].
שורה 51 ⟵ 53:
בחזית ה[[קווקז]] הצליח הכוח הרוסי לכבוש מספר מבצרים. לאחר חזרת הצבא מגזרת צפון ה[[דנובה]] התפטר בגרטיון מהפיקוד ובמקומו מונה הרוזן קמנסקי. הוא הגיע לאזור במרץ [[1810]] והחל בפעילות התקפית נרחבת. הרוסים החלו במצור על [[רוסה]] ומבצרים נוספים ב[[בולגריה]] והצליחו בכיבוש חלקם. כוח משמעותי נשלח גם ל[[סרביה]]. העות'מאנים בקשו הפסקת אש, אך בקשתם נדחתה.
 
ב-[[10 ביוני]] החלו הרוסים החלו לצור על מבצר שומלה, שהיה המבצר העות'מאני המרכזי באזור. בשל העובדה שהרוסים ביזרופיצלו את כוחותיהם וניהלו במקביל מצור על [[רוסה]], [[שומן (עיר)|שומלה]] ו[[וארנה]] הם נכשלו בכיבוש היישובים. ב-[[26 באוגוסט]] נערך קרב ליד העיר רוסה, במסגרתו ניסו העות'מאנים לשחרר אותה מהמצור, אך הם הובסו וב-[[15 בספטמבר]] נכבשה העיר על ידי הרוסים. בחזית הסרבית, הצליחו כוחות סרבים בתמיכת כוח רוסי לשחרר כמעט את כל שטח הנסיכות מהעות'מאנים.
 
ב-[[1811]] חלה הרעה ביחסים בין [[רוסיה]] לבין [[צרפת]] שהובילה למתיחות צבאית בין המדינות. בשל המצב הורה הקיסר להעביר 5חמש [[אוגדה|אוגדות]] צפונה ופקד על הכוח שנשאר להתרכז בהגנת על מבצרים שכבר נכבשו. הוא גם ביקש להגיע להסכם לפיו הגבול של רוסיה יהיה לאורך ה[[דנובה]]. מפקדי הצבא במקום הודיעו שבתנאים הללו לא ניתן יהיה להגיע להסכם. [[צרפת]] ו[[האימפריה האוסטרית]] פעלו נמרצות מול העות'מאנים כדי שלא יסכימו להפסקת הלחימה. במרץ [[1811]] מונה [[מיכאיל קוטוזוב]] למפקד הכוחות הרוסים ב[[זירה (צבא)|זירה]], אשר מנו רק 45 אלף חיילים (מחצית מהכוח שנשלח בשנים שעברו), לעומת 70,000 חיילים עות'מאנים. לאור ניסיונו הוא העריך שהעות'מאנים יחליטו להתרכז בכיבוש [[בוקרשט]]. בהתאם לכך ניתב קוטוזוב כוחות ממספר מבצרים וריכז את עיקר צבאו בסביבת העיר רוסה. בהיעדר פעילות התקפית מצד הרוסים, החלו העות'מאנים להתקדם והגיעו לסביבות רוסה. ב-[[22 ביוני]] התחולל קרב בו הובסו העות'מאנים והחלו בנסיגה. למרות הניצחון, החליט קוטוזוב לסגת מרוסה ולחצות עם כוחותיו לגדה הצפונית של הדנובה.
במרץ [[1811]] מונה [[מיכאיל קוטוזוב]] למפקד הכוחות הרוסים ב[[זירה (צבא)|זירה]] והם מנו רק 45 אלף חיילים (מחצית מהכוח שנשלח בשנים שעברו), לעומת 70,000 חיילים עות'מאנים. לאור ניסיונו הוא העריך שהעות'מאנים יחליטו להתרכז בכיבוש [[בוקרשט]]. בהתאם לכך ניתב קוטוזוב כוחות ממספר מבצרים וריכז את עיקר צבאו בסביבת העיר רוסה. בהיעדר פעילות התקפית מצד הרוסים, החלו העות'מאנים להתקדם והגיעו לסביבות רוסה. ב-[[22 ביוני]] התחולל קרב בו הובסו העות'מאנים והחלו בנסיגה. למרות הניצחון, החליט קוטוזוב לסגת מרוסה ולחצות עם כוחותיו לגדה הצפונית של הדנובה.
 
העות'מאנים התקדמו באיטיות רבה ורק באוגוסט [[1811]] חצו את ה[[דנובה]] בכוח משמעותי. ב-[[2 בספטמבר]] ניצב כוח עות'מאני בהיקף 36,000 חיילים ניצב בגדה הצפונית וכוח נוסף בן 30,000 חיילים עמד בקרבת המעבר לגדה הדרומית. מולם עמד כוח רוסי בפיקוד של קוטוזוב שמנה כ-10,000 חיילים בלבד, אך למרות יחסי הכוחות לא פתחו העות'מאנים במתקפה. כתוצאה מכך, הצליח קוטוזוב לארגן את כוחותיו, לבקש ולקבל תגבורת צבאית לאזור. לקראת אמצע ספטמבר מנה הכוח הרוסי כ-25,000 חיילים.
 
קוטוזוב הבין שבכדי להכריע את המלחמה עליו להעביר חלק מכוחותיו לגדה הדרומית ובכך לכתר את העות'מאנים ולנתק את הקשר שלהם עם הפיקוד העליון בדרום. ב-[[1 באוקטובר]] חצו הרוסים את הדנובה ופתחו במתקפה בכוח שמנה 5,000 [[חיל רגלים|חיילי רגלים]], 2,500 [[חיל פרשים|פרשים]] ו-38 תותחים. העות'מאנים שלא היו מוכנים לקרב ולא ציפו כלל שרוסים יתקפו אותם בגדה הדרומית נטשו את המחנה ונסוגו לרוסה. לאחר שהשתלטו הרוסים על הגדה הדרומית, הם נצלו את יתרון הגובה שלה מול הגדה הצפונית, הציבו סוללות תותחים על החוף והחלו בהרעשה ארטילרית כבדה על המחנה העות'מאני שמוקם בגדה בצפונית. הפיקוד העות'מאני העליון ביקש הפסקת אש ונענה בשלילה. המפקד העות'מאני העליון בגזרה נטש את החזית ונמלט לרוסה. בשלב זה, נכנסו ספינות הצי הרוסי ל[[דנובה]] והשלימו את כיתורם של העות'מאנים בגדה הצפונית.
שורה 63 ⟵ 64:
 
לאור המפלה הצבאית, החלו העות'מאנים ב[[משא ומתן]] וב-[[12 במאי]] [[1812]] נחתם [[הסכם בוקרשט (1812)|הסכם בוקרשט]].
 
==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/המלחמה_העות%27מאנית-רוסית_(1806–1812)"