אליהו גלעדי – הבדלי גרסאות

גלעדי נחשב על ידי חבריו כ"נועז עד כדי טירוף". [[מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט|הבולשת הבריטית]] (ה-CID) הצליחה לתפוס אותו, והוא נכלא ב[[מחנה המעצר מזרעה]]. אחרי הירצחו של אברהם שטרן ב-[[12 בפברואר]] [[1942]], היה הלח"י נתון במשבר. מנהיגיו, אליהו גלעדי ו[[יצחק שמיר]] היו נתונים במעצר. מבין מנהיגי הארגון נותר חופשי רק [[יהושע כהן]], שעבר ממקום מסתור אחד לשני. ב-[[2 בספטמבר]] 1942 הצליחו גלעדי ושמיר לברוח מהמעצר. הם הגיעו לביתו של [[ירחמיאל אהרונסון]] ("אלישע") שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי [[נוטרות|נוטר]] (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר) ולהעברתם למרכז הארץ. השניים נפגשו עם שרידי הנהגת הלח"י בראשותו של יהושע כהן והחלו בפעולות לארגונו מחדש של הארגון.

 

 

לדעת חוקר הלח"י [[יוסף הלר]], התבטאה מגרעתו הגדולה של גלעדי בחוסר יכולתו לקבל [[מרות]]. לדבריו, באביב 1943 החל גלעדי להתמודד מול שמיר על הנהגת לח"י. שמיר רצה להפעיל את אנשי לח"י במבצע תעמולה נרחב ב[[היישוב|יישוב]], באימונים ובצבירת כוח עד שיתאושש הארגון ויחזור לפעילות נגד הבריטים. גלעדי לעומתו צידד במה שכינה "החרמת כספים", דהיינו מעשי [[שוד]], פריצות וגנבות, וכן תמך בהריגת מנהיגים פוליטיים של תנועות יריבות – אנשי אצ"ל, מפקדי [[ההגנה]] וראשי מפלגות [[ציונות|ציוניות]]. כאשר שמיר ביטל פעולה של גלעדי שחשבה למסוכנת, הגיע גלעדי לדירת המסתור של שמיר ואיים לחסל אותו באקדחו אם עוד פעם יבטל פקודות שלו. על זה השיב לו שמיר: "גם לי יש אקדח". זה היה הרגע בו הגיע שמיר למסקנה שיש לחסל את גלעדי. לשני האנשים היו תומכים וחסידים והארגון עמד בפני פילוג. לדברי הלר תלו אנשי שמיר את [[התאבדות]]ו של אחד מאנשיהם ביוני 1943, בלחץ שגלעדי הפעיל עליו.