רביעיית מיתרים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
ידידיה צ' צבאן (שיחה | תרומות) ביטול גרסה 24034413 של 37.26.147.202 (שיחה) - טרול/חסום, תיקון כיווניות להערת שוליים |
||
שורה 1:
[[קובץ:String quartet.JPG|ממוזער|250px|רביעיית מיתרים]]
'''רביעיית כלי קשת''' או '''רביעיית מיתרים''' היא [[הרכב קאמרי]] של ארבעה [[כלי קשת]], כשההרכב הנפוץ ביותר כולל שני [[כינור|
== היסטוריה ==
'''דייוויד וין ג'ונס''' (David Wyn Jones) מייחס את מקור רביעיית המיתרים ל[[טריו סונאטה]] של [[תקופת הבארוק]], שנכתבה לשני כלי סולו בלווי קבוצת [[באסו קונטינואו]], למשל [[צ'לו]] וכלי מקלדת, כגון ו[[צ'מבלו]]. מראשית [[המאה ה-18]] התקבל הנוהג להוסיף כלי סולו שלישי ובמקביל להשמיט את תפקיד כלי המקלדת ולהשאיר את התמיכה בקו הבס לצ'לו לבדו. כאשר [[אלסנדרו סקרלטי]] כתב שש יצירות בשם "סונאטה לארבעה כלים: שני כינורות ויולה וצ'לו, ללא צ'מבלו" ("Sonata à Quattro per due Violini, Violetta [viola], e Violoncello senza Cembalo") הייתה זו התפתחות טבעית ממסורת קיימת.{{הערה|1=Wyn Jones (2003, 178)|כיוון=שמאל}}
ג'ונס גורס עוד מקור אפשרי לרביעיית המיתרים – הנוהג המקובל של נגינת יצירות ל[[תזמורת כלי קשת]] בידי ארבעה נגנים בלבד, כאשר הצ'לו אחראי לבדו לתפקיד הבס.{{הערה|1=Wyn Jones (2003, 179)|כיוון=שמאל}}
מאז [[המאה ה-18]] הייתה רביעיית המיתרים לאחד ההרכבים הקאמריים החשובים ביותר, וה[[מלחין|מלחינים]] שכתבו [[מוזיקה קאמרית]] הרבו לכתוב להרכב זה. מבנה הרביעייה הקלאסית היה על פי רוב בן ארבעה פרקים, הראשון והאחרון מהירים והפנימיים כוללים פרק איטי ופרק בצורת מחול, כגון [[מינואט]] או [[סקרצו]], בסדר בלתי מחייב. מבנה זה מזכיר את מבנה ה[[סימפוניה]]. שינויים מרחיקי לכת למבנה זה הופיעו כבר ברביעיות המיתרים האחרונות של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]]. "הפוגה הגדולה" של בטהובן היא יצירה בעלת פרק ארוך אחד. ה[[הרמוניה]] שלה וצליליה בלטו כל כך בייחודם והיו חריגים כל כך לזמנם, שבהופעת הבכורה שלה ביטא חלק מן הקהל את מחאתו ביציאה המונית מן האולם. מלחיני [[המאה ה-20]] התנערו ברובם מן המבנה המסורתי של רביעיית המיתרים, אם כי פה ושם קיימות דוגמאות הסותרות קביעה זו.
שורה 11:
[[קובץ:Allegrakwartet.jpg|ממוזער|250px|רביעיית המיתרים "אלגרה" באולם [[קונצרטחבאו]] ב[[אמסטרדם]]]]
[[יוזף היידן]] הביא את רביעיית המיתרים אל קדמת הבמה, לאחר שגילה צורה זו בדרך מקרה.{{הערה|שם=Finscher 2000, 398|1=Finscher (2000, 398)|כיוון=שמאל}} בשנים 1755 - 1757 עבד המלחין הצעיר אצל הברון קרל פון יוזף אדלר פון פירנברג, באחוזתו הכפרית בוויינצירל, כשמונים קילומטרים מ[[וינה|ווינה]]. הברון רצה במוזיקה, והנגנים שעמדו אותה שעה לרשותו של היידן כללו שני כנרים, ויולן וצ'לן. כך מתאר ה[[ביוגרפיה|ביוגרף]] המוקדם של היידן, [[גאורג אוגוסט גריזינגר|גיאורג אוגוסט גריזינגר]] את סיפור המעשה:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנסיבות הבאות, האקראיות לחלוטין, הניעו אותו לנסות את מזלו בחיבור רביעיות מיתרים. ברון בשם פירנברג החזיק באחוזה בוויינצירל, מרחק תחנות אחדות מווינה, ומדי פעם היה מזמין את הכומר שלו, את המנהל שלו, היידן, ואת אלברכטסברגר (אחיו של ה[[קונטרפונקט]]יסט הנודע [[יוהאן גיאורג אלברכטסברגר]]) לנגן עמו להנאתם. פירנברג ביקש מהיידן לחבר משהו, שארבעת החובבים הללו יוכלו לנגן. היידן, שהיה אז בן שמונה-עשרה,{{הערה|1=This would put the date earlier, around 1750; Finscher as well as Webster and Feder judge that Griesinger erred here.|כיוון=שמאל}} נענה לאתגר ויצר את הרביעייה הראשונה שלו. השבחים שזכתה להם מיד עם הופעתה עודדו את מחברה להלחין עוד יצירות במתכונת זו.|מקור=Griesinger (1810/1963, 13){{D}}}}
היידן המשיך וכתב עוד תשע רביעיות בשנים אלה. יצירות אלה, שיצאו לאור כאופוס 1 ואופוס 2 בנויות מחמישה פרקים בסדר זה: פרק מהיר, מינואט וטריו 1, פרק איטי, מינואט וטריו 2, ופרק סיום מהיר. כפי שמציין פינשר, בסגנונן ניכרת השפעתה של מסורת הדיברטימנטו ה[[אוסטריה|אוסטרי]].
שורה 34:
* פרק 4: צורת סונאטה-רונדו, בסולם הטוניקה
המבנה הזה, הן מבחינה טונאלית והן מבחינות אחרות, נזנח בהדרגה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] ולאחריה.
[[הרכב קאמרי|הרכבים קאמריים]] אחרים בנויים על רביעיית המיתרים בשינויים הנדרשים: חמישיית מיתרים היא רביעיית מיתרים בתוספת ויולה, צ'לו או [[קונטרבס]]; בשלישיית מיתרים יש כינור, ויולה וצ'לו; חמישיית פסנתר היא רביעיית מיתרים בתוספת [[פסנתר]]; רביעיית פסנתר היא רביעיית מיתרים שאחד הכינורות בה הוחלף בפסנתר; וחמישיית קלרינט היא רביעיית מיתרים בתוספת [[קלרינט]].
| |||