מאפיית ברמן – הבדלי גרסאות

בשנת [[1875]] עלו מ[[רוסיה]] טודרוס הלוי ברמן ואשתו קרישא (שכונתה לימים "בובע קרישא", כלומר סבתא קרישא ב[[יידיש]]) יחד עם בניהם יהושע ([[1861]]–[[1938]]) ואליהו. הם התגוררו סמוך ל[[חורבת רבי יהודה החסיד]] ב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] ב[[ירושלים]] ולא נעזרו בכספי "[[החלוקה]]" מתוך אידאולוגיה. קרישא הבחינה ש[[עלייה לרגל|עולי הרגל]] הנוצרים הרבים מרוסיה אינם אוכלים את ה[[פיתה|פיתות]] המקומיות ושאר מיני המאפה הערביים והחליטה לפתוח חנות לממכר ככרות לחם רוסי ברחוב היהודים. היא זכתה להצלחה בעסקים הן מקרב עולי הרגל הרוסים והן מקרב היהודים. עד מהרה נכנס בנה, יהושע, שהיה רק בן 15, לעסק והחל לנהל אותו. עם זאת, מציין החוקר משה חננאל כי "בובע ליוותה במשך כל חייה את המאפייה, בדקה אם נגבה הכסף כראוי וספרה כמה כיכרות לחם נאפו, לעומת מספר שקי הקמח שנצרכו".{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים''', עמוד 97.}}

 

 

בשנת 1890 הקים יהושע ברמן (שנקרא בפי כל "ר' שיעה") את מבנה המאפייה הגדול שלו דרום-מערבית לשכונת [[מאה שערים]], שפעלה באתר זה עד [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]]. את בתי המשפחה הקים לא רחוק משם ב[[רחוב הנביאים]] 19-23 ביניהם בית אחד למשפחתו הענפה (עשרה ילדים) ובתים לאחיו בהם המשיכו להתגורר גם נכדיהם. בתקופה זו הכניס יהושע את אחיו אליהו כשותף (בתמורה לשליש מן הרווחים וללא נשיאה בהפסדים) ושמה הרשמי של המאפייה שונה ל"האחים ברמן" ואחר כך "י. את א. ברמן". על פי אתר החברה, הייתה זו המאפייה הגדולה ביותר בארץ ישראל וב[[המזרח התיכון |מזרח התיכון]] כולו, "מאפייה שהיישוב היהודי בירושלים טרם ראה כמוה". המאפייה הציגה גם פלא חדש - [[גנרטור]]ים שסיפקו [[חשמל]] למאפייה ולבית המשפחה.