הקפת ים המלח – הבדלי גרסאות

קבוצת הנערים, שהיו בגילאי 18–20, היו עירוניים בוגרי בתי ספר תיכוניים מתנועת המחנות העולים, שעברו שנת הכשרה בקיבוץ [[נען]] ועמדו בפני הצטרפות לקבוצות החוגים ב[[רעננה]] (שהקימה מאוחר יותר את [[מעוז חיים]]) וב[[מעין חרוד]] (שהקימה את [[בית השיטה]]). המסע תוכנן על ידם במשך זמן רב אך המפה המפורטת ביותר שעמדה לרשותם הייתה ב[[קנה מידה]] של 1:250,000. מלבד מים ומצרכי מזון הם הצטיידו גם בתשעה אקדחים לא חוקיים. חברי הקבוצה היו חברים ב[[ההגנה|הגנה]] וביקשו רשות מ[[שאול אביגור|שאול מאירוב]] לצאת למסע המסוכן ונענו בשלילה. הם פנו אף ל[[ישראל גלילי]] (חבר נען) לשאול בעצתו ואף הוא פסק נגד היציאה למסע. לאחר ויכוח ארוך החליטו חברי הקבוצה להפר את הוראות ההגנה ולצאת כמתוכנן. רק [[אורי יפה]], שהפך ברבות הימים למפקד [[חטיבה 9]] ב[[מלחמת העצמאות]], בחר לקבל את צו ההגנה ובחר שלא להצטרף לטיול.

 

 

לאחר התאוששות ועליה לשם טיול במפלי הארנון, המשיכה הקבוצה דרומה בקצב מהיר והגיעה לכפר מזרעה שב[[לשון ים המלח]]. המעבר בכפר הירדני, ובמשטרה הנמצאת בו, היה מתוכנן מראש ונבע מחוסר ברירה בגלל תוואי השטח. סיפור הכיסוי להגעת הקבוצה היה כי הם קבוצת תלמידים שחצתה את ים המלח בסירה לשם טיול בארנון וכי סירתם התקלקלה והם צועדים לכיוון [[מפעלי ים המלח|מפעל האשלג שבסדום]]. הסיפור התקבל וניתן לקבוצה להמשיך בדרכה ואכן, הם הגיעו ל[[סדום]] ביום השביעי למסע. בסדום הצטיידה הקבוצה במזון ובמים ואחד מחבריה שחלה התחלף עם אורי יפה שהגיע לסדום כדי להצטרף למחצית השנייה של המסע.