נצרות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
JhsBot (שיחה | תרומות)
בעיקר שינוי סידור חלק מהפרקים
שורה 10:
במהלך השנים התפלגו הנוצרים לפלגים שונים על רקע ויכוחים בעניין עיקרי האמונה, אופיו והרכבו של הממסד הדתי הנוצרי, וכן בעניין מנהגים ודרכי פולחן.
 
==מאפיינישמה של הדת==
 
===שמה של הדת===
שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר [[נצרת]]. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד ב[[בית לחם]]). כינוי דומה לנוצרים מופיע גם ב[[הקוראן|קוראן]] ובקרב חלק מה[[איסלאם|מוסלמים]] - "נסארא" (نصارى). הנוצרים עצמם מכנים את עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך ברוב השפות האירופיות) או "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה כי ישו היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה ישו: כריסטוס (Χριστός) מילה שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (ב[[תנ"ך]] "משיח" הוא מי שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך).
 
==התאולוגיה הנוצרית==
===עיקרי האמונה===
{{הפניה לערךערך מורחב|התאולוגיה הנוצרית}}
===עיקרי האמונה הנוצריים===
הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את ה[[אל|אלוהות]] כמורכבת משלושה - האב (אלוהים), הבן (ישו, הנחשב לבן האלוהים) ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) - שהם אחד. תפיסה זו מכונה [[השילוש הקדוש]].
הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות ([[דוגמה|דוֹגמות]]) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה [[המינים בנצרות|הרטיות]] (או: הרזיה heresia, heresy; כפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים.
שורה 36:
 
בתקופה מאוחרת יותר התפתחה בנצרות [[תאולוגיה]], שעל-פיה ישו היה בן האלוהים, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם (האל בתחפושת או בהתגלות) לפי האיגרות של פאולוס (איגרת אל העיברים פרק א'), וכי צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי [[פאולוס]] (שאול הטרסי), תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו.
 
===החטא הקדמון===
{{ערך מורחב|החטא הקדמון}}
הנצרותאחת הקלאסיתהדוגמות מבוססתהמרכזיות במידהבנצרות רבההיא עלדוגמת תפיסתוהחטא שלהקדמון, שנוסחה בידי [[אוגוסטינוס]] (354 - 430 לספירה), [[פילוסוף]] רומי נוצרי מהעיר [[קרתגו]] שבצפון [[אפריקה]]. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא [[החטא הקדמון]], שבו נכשלו [[אדם וחוה]] בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.
 
עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון '''הכפרה'''ה[[כפרה (נצרות)|כפרה]]. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.
 
===הנזירות===
{{להשלים|פסקה=כן}}
[[תמונה:StPauleTheHermitWithStAnthonyTheGreat.jpg|שמאל|ממוזער|250px|איקונין קופטי - הנזירים הראשונים פאול ואנטוניוס הקדושים]]
תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא ה[[נזיר (דתות)|נזירות]] הנוצרית.
 
הנזירות בנצרות התחילה במדבריות [[מצרים]] ב[[המאה ה-4|מאה ה-4]] כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים [[אנטוניוס הקדוש רבה|אנטוניוס]] ו[[פאכומיוס]]. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי.
למרות זאת, [[פאול הקדוש]] היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון.
עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.
 
פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.
 
הנזירות הגיעה למערב בשנת [[340]] כשנסע [[אתאנסיוס]], ה[[נצרות קופטית|פטריארך של אלכסנדריה]], לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.
 
===הישארות הנפש===
{{הפניה לערך מורחב|הישארות הנפש}}
 
על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות ל[[גן עדן]] ול"חוטאות", המגיעות ל[[גיהינום]]. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים ב[[אני מאמין (תפילה נוצרית)|קרדו]]. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני [[כומר]] מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.
 
==היסטוריה של הנצרות==
שורה 80 ⟵ 104:
למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת [[העת החדשה]] התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.
 
==התאולוגיה הנוצרית==
 
{{הפניה לערך מורחב|התאולוגיה הנוצרית}}
===אוגוסטינוס===
הנצרות הקלאסית מבוססת במידה רבה על תפיסתו של [[אוגוסטינוס]] (354 - 430 לספירה), [[פילוסוף]] רומי נוצרי מהעיר [[קרתגו]] שבצפון [[אפריקה]]. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא [[החטא הקדמון]], שבו נכשלו [[אדם וחוה]] בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו.
 
עקרון הנלווה אל החטא הוא עיקרון '''הכפרה'''. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודא על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו.
===הנזירות===
{{להשלים|פסקה=כן}}
[[תמונה:StPauleTheHermitWithStAnthonyTheGreat.jpg|שמאל|ממוזער|250px|איקונין קופטי - הנזירים הראשונים פאול ואנטוניוס הקדושים]]
תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא ה[[נזיר (דתות)|נזירות]] הנוצרית.
 
הנזירות בנצרות התחילה במדבריות [[מצרים]] ב[[המאה ה-4|מאה ה-4]] כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים [[אנטוניוס הקדוש רבה|אנטוניוס]] ו[[פאכומיוס]]. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי.
למרות זאת, [[פאול הקדוש]] היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון.
עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות.
 
פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם.
 
הנזירות הגיעה למערב בשנת [[340]] כשנסע [[אתאנסיוס]], ה[[נצרות קופטית|פטריארך של אלכסנדריה]], לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס.
 
===הישארות הנפש===
{{הפניה לערך מורחב|הישארות הנפש}}
 
על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות ל[[גן עדן]] ול"חוטאות", המגיעות ל[[גיהינום]]. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים ב[[אני מאמין (תפילה נוצרית)|קרדו]]. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות - על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני [[כומר]] מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים.
 
==הפולחן הנוצרי והסקרמנטים==
שורה 139 ⟵ 138:
* [[אב מנזר]] (ארכימנדריט)
 
* [[דיאקון]]
* [[כומר]]
* [[בישוף]]
* [[ארכיבישוף]] (ארכיהגמון)
* [[קרדינל]] (חשמן), [[מיטרופוליטן]]
* [[פטריארך]]
* [[אפיפיור]]
==הזרמים העיקריים בנצרות==