המלריה בארץ ישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאלכסנדר ינאי |
|||
שורה 26:
בסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית פלשתינה כ-650 אלף תושבים, מהם רק כ-13% היו יהודים. האוכלוסייה הערבית ישבה בעיקר בכפרים וערים המרוחקים ממוקדי הדגירה של האנופלס, מהביצות שבעמקים, ומישור החוף, כך שהסיכוי שלהם לחלות במלריה היה נמוך. לעומתם, למהגרים היהודים שבאו להתיישב בארץ לא הייתה ברירה, והם רכשו אדמות בלב האזורים נגועי המלריה, שלא היו ראויים ליישוב בני אדם. המהגרים חלו בהמוניהם, ורבים מהם נאלצו לעזוב את היישוב. אחרים עזבו את הארץ, ורבים אחרים מצאו את מותם.
בשנת 1912 ,ערב מלחמת העולם הראשונה, הגיעה לארץ המשלחת הראשונה שרצתה לערוך סקר על מחלת המלריה.
במחקר מקיף שעשה פרופ' [[פטר מיהלנס]] על תפוצת המלריה בירושלים בשנת 1912, נמצא כי יותר מ-20% מהתושבים חולים במחלה{{הערה|{{מוריה|ירושלים|הקדחת המלרית בעירנו|1914/06/16|00202}}}}.▼
בראשה עמד פרופסור פטר מילנס מה"מכון לרפואה טרופית בהמבורג" (בגרמנית: Hamburger Institut für Schiffs und Tropenkrankheiten)
המשלחת שפעלה לא רק ממניעים מדעיים ורפואיים, פעלה גם מאינטרסים קולוניאליים במזרח התיכון, נכחה בירושלים מסוף אוגוסט 1912 ועד ינואר 1913. ובטווח זמן זה, ערכה מחקרים אודות התחלואה במלריה בארץ ישראל.
▲
בשנת 1918 מתו בירושלים כ-113 בני אדם ממלריה.{{הערה|Department of Health of the British Mandate Government (1941), “A Review of the Control of Malaria in Palestine, 1918-1941”}}
| |||