המצור על אנטיוכיה (1097–1098) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
החלפות (), אחידות במיקום הערות שוליים, תיקון כיווניות להערת שוליים |
|||
שורה 52:
כיבוש אנטיוכיה היה אתגר לכוחות הנוצריים, שהשתתפו במסע הצלב הראשון, אך מיקומה האסטרטגי הפך אותה לחיונית לכל מי שרצה לשלוט בצפון סוריה בפרט ובסוריה בכלל. מפקדי הצבא הצלבני חששו כי עקיפת העיר והימנעות מכיבושה עלולים לגרום לניתוק צבאם מעורפו, ולאיים על נתיבי האספקה והתקשורת שלו עם נסיכות אדסה הצלבנית ועם האימפריה הביזנטית - הכוח הנוצרי העיקרי במזרח. מאידך, כיבוש אנטיוכיה אמור היה לאפשר לצלבנים אחיזה איתנה בצפון סוריה, תקשורת בטוחה עם אירופה וביזנטיון, ומעבר בטוח לארץ ישראל דרך רצועת החוף של סוריה ולבנון.
ההיסטוריון [[כריסטופר טיירמן]] נותן הסבר שונה להחלטה לכבוש את אנטיוכיה. הוא טוען
===שדה הקרב===
שורה 61:
אנטיוכיה השתרעה על שטח של כ-9 [[קילומטר רבוע]] והייתה מוקפת בחומות בעובי ממוצע של 2 מטרים בגובה של כ-20 מטרים ובאורך של 10 קילומטר בהן נקבעו ברווחים לא שווים 450 מגדלים. העיר שכנה בשטח מישורי סמוך לנהר ה[[אורונטס]], שזרם במקביל לחומה המערבית שלה. בחלקה המזרחי של העיר נבנתה החומה על גבי רכס הררי, שהתנשא לגובה כ-400 מטר מעל העיר התחתונה. מצודת העיר נבנתה מחדש ב-969 על ידי הביזנטים, כחלק משיקום ושיפור ביצורי העיר, על גבי הר סיליפיוס, ושולבה בחומה המזרחית של אנטיוכיה.
בחומת העיר היו שישה שערים, שידועים לחוקרים בשמות שניתנו להם על ידי הצלבנים. חמישה מתוכם מוקמו בשטח מישורי נוח יחסית לגישה. הדרך שהובילה אל העיר מכיוון צפון-מזרח עברה דרך "שער פאולוס הקדוש". אחריו (כנגד כוון השעון), בחומה המערבית של העיר מוקמו "שער הכלב", "שער הדוכס" ובאזור בו החומה נבנתה בצמוד לנהר האורנטס, "שער הגשר". לשער זה חשיבות מיוחדת, משום שהוא שלט על הגשר היחיד שעל נהר האורנטס, וכתוצאה מכך על נתיב התנועה ל[[אלכסנדרטה]] ולנמל סן-סימון. השער הדרומי של העיר נקרא "שער [[ג'ורג' הקדוש]]", והדרך היוצאת ממנו הובילה לנמל החשוב [[לטקיה]]. בצד מזרחי של העיר, בשטח הררי קשה לגישה, סמוך למצודה ובקצה דרך הררית מתפתלת, שכן "שער הברזל", ששרידיו נראים גם למבקר ב[[המאה העשרים ואחת|מאה עשרים ואחת]].
ההיסטוריון והמומחה ב[[מבצר צלבני במזרח התיכון|אדריכלות צבאית]], [[יו קנדי]] כותב כי העיר נסמכה להגנתה על מכשולי הטבע כקו הגנה ראשון.{{הערה|Kennedy, Hugh (1994), Crusader Castles, Cambridge University Press, page 519 {{ISBN|0-521-42068-7}}}}
שורה 76:
מספרם של הלוחמים בצבא הצלבני אינו ידוע, ההיסטוריון [[ג'ונתן ריילי סמית]] מעלה השערה כי בעת [[המצור על ניקאה (1097)|המצור על ניקאה]] ביוני 1097 מנה הצבא הצלבני כ-43,000 אנשים ובהם לוחמים (פרשים וחיילים רגלים), אזרחים חמושים ואזרחים לא לוחמים ובהם נשים וילדים ובעת המצור על ירושלים ביולי [[1099]] מנו הצלבנים כ-15,000 איש ומסיק מכך כי מספר הצלבנים מול חומות אנטיוכיה היה בין 2 הערכות אלו.{{הערה|Riley-Smith, Jonathan (1986), The First Crusade and the Idea of Crusading, University of Pennsylvania, {{ISBN|9780485112917 }}pp 60-63}} הצבא הצלבני לא היה מצויד ללוחמת מצור וחסר את כלי הארטילריה שיכלו לשתק את חיל המצב ולפגוע במערך ההגנה של העיר וחסר את הידע והאמצעים לבנות כלי מצור שיאפשרו טיפוס על החומות או פריצה דרכן.
עמוד השדרה של הצבא הצלבני היו ה[[אביר]]ים שהרכיבו את [[פרש כבד|חיל הפרשים הכבד]]. בדומה לאבירים באירופה, חימושם כלל [[רומח פרשים]] כבד לדקירה, [[חרב]], [[גרזן]], [[אלה (נשק)|אלה]] וכלי נשק נוספים לקרב פנים אל פנים. להגנתם לבשו [[שריון שרשראות]], [[קסדה]] ופרטי שריון נוספים. בנוסף לשריון היה להם [[מגן]] שבתקופה זו היה בצורת מחומש עם קצה הפונה כלפי מטה. המגן כיסה את גופו של הפרש בעת ישיבתו על הסוס. טקטיקת הלחימה של האבירים הסתמכה על כוח ההלם של
החלק העיקרי של הצבא הצלבני הורכב מחיילים רגליים, ברובם קשתים שהשתמשו ב[[קשת מוצלבת]], אך גם נושאי חניתות ארוכות. הטווח של הקשת המוצלבת עלה במידה ניכרת על הקשת שהייתה בשימוש הקשתים הרכובים, והיא הייתה יעילה גם נגד השריון הכבד של האבירים, אך הפעלתה הייתה מסורבלת ואיטית יחסית. חלק מהחיילים הרגליים בצבא הצלבני היו חמושים בכידונים וחרבות, ולחמו בצמוד לחיל הפרשים בעיקר בעת המצור.
שורה 88:
סוריה רבתי הייתה פסיפס שלטוני של אמירים סלג'וקים שהחזיקו צבאות תחת פיקודם האישי וראו בערים בהן שלטו כמדינות עצמאיות למחצה כשהם מחויבים לכאורה לסולטן הסלג'וקי שמושבו בעיראק. הסלג'וקים היו שושלת שליטים ממוצא [[עמים טורקיים|טורקי]], שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. הם הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של [[בית עבאס|הח'ליפות העבאסית]].
עיקר כוחם ועמוד השדרה של הצבאות הסלג'וקים ושאר הצבאות הטורקיים היה [[חיל פרשים]], שרובם היו [[קשת רכוב|קשתים רכובים]] קלים, שנתמכו על ידי יחידות קטנות יותר של [[חיל פרשים כבד]] שלוחמיו ולעיתים סוסיהם היו מכוסים ב[[שריון]]. חיל הרגלים הסלג'וקי היה מורכב בעיקר מלוחמים מתנדבים מ[[מיליציה|מיליציות]] עירוניות הידועות גם כ'''עייאר''' (ערבית: عيار), חיילים מגדודי עזר ויחידות לא סדירות משבטים [[טורקמנים]],{{הערה|David Nicolle. Saladin and the Saracens (Men-at-Arms) Osprey Publishing; 1st edition (1986) page7|כיוון=שמאל}}
עם התפוררות האימפריה הסלג'וקית החלו האמירים לתפוס את מושכות השלטון בחלקי האימפריה השונים ובמקביל ירד כוחו ומספר החיילים של הצבע הקבוע. האמירים השונים התחרו אחד עם השני על אזורי השפעה, כך הפך גיוס של צבאות סלג'וקים לעניין איטי - מחוסר שיתוף פעולה של חלק מהאמירים ובשדה הקרב נהגו האמירים לעיתים לסגת בפתאומיות מול פני האויב ככלי לפגיעה באמיר מתחרה או יריב מתוך גישה כי עדיף לפגוע במתחרה הסלג'וקי הישיר מאשר לעמוד מול אויב משותף. כך ניגף צבא סלג'וקי גדול מול כוח צבאי צלבני קטן במהלך השלבים האחרונים של המצור על אנטיוכיה.
שורה 104:
לאחר [[קרב דוריליאום]] פנה הצבא הצלבני לכוון דרום-מזרח. הוא כבש את [[קוניה]] באוגוסט [[1097]] ולאחר חודש ימים הגיע אל היראקליאה (העיר [[אראגלי]] {{אנג|Ereğli, Konya}} בטורקיה). כאן התפצל הצבא הצלבני : כוח קטן בראשותו של [[בלדווין הראשון, מלך ירושלים|בלדווין מבויון]] ועמיתו [[טנקרד, נסיך הגליל|טנקרד]], עבר את [[שערי קיליקיה]] והגיע ל[[קהרמאנמרש|מרעש]] ולאחר מפגש עם הכוח הצלבני העיקרי המשיך מזרחה והקים את [[רוזנות אדסה]], המדינה הצלבנית הראשונה. הכוח העיקרי בפיקודו של [[בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה|בוהמון מטרנטו]] יצא ממרעש באוקטובר 1097 והמשיך דרומה לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון בדרך לאנטיוכיה.
באמצע אוקטובר 1097 ערכו מנהיגי מסע הצלב הראשון ועידה בה דנו בשאלה כיצד לתקוף את אנטיוכיה. כשהם מותשים מהמסע הקשה לאורך [[אנטוליה]] נחלקו דעות מנהיגי הצבא בנוגע לטקטיקה שיש לנקוט, הצבא הצלבני לא היה גדול מספיק להקיף את העיר כולה, ומצד שני השטח החקלאי מסביב לעיר לא
אחת ההצעות הייתה כי הצלבנים ייסוגו וימתינו עד בוא האביב והגעת תגבורות. הגנרל '''טטיקיוס''', היועץ ונציג הקיסר הביזנטי [[אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית]], שליווה את הצלבנים, הציע לאמץ טקטיקה של מצור מרחוק, על ידי תפיסת נקודות שולטות וניתוק העיר ממקורות האספקה שלה. רק [[רמון הרביעי, רוזן טולוז]] הציע כי הצלבנים יתקיפו את אנטיוכיה ויסתערו על ביצוריה בסוף הדיון החליטו מפקדי הצבא הצלבני לנסות ולצור על נקודות מפתח מול חומות ועל שערי העיר.{{הערה|Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 310|כיוון=שמאל}}
שורה 117:
===המאבק על המזון===
בתחילת דצמבר עם בוא החורף החלה האספקה להדלדל במחנה הצלבני, האספקה שהביאו הצלבנים עימם נגמרה, והם החלו לסבול ממחסור חריף במזון. במהלך חודשי החורף הקשה הקדישו הצלבנים את עיקר מרצם לחיפוש אחר מזון בסביבת העיר. תיאורי הרעב והשתקפותם בכתבים העוסקים במצור, יוצרים את הרושם כי המחסור במזון נבע מניהול כושל של המערכת הלוגיסטית הצלבנית, אולם מחקר מודרני של ההיסטוריון הבריטי [[תומאס אסברידג']] מעלה תמונה שונה. על פי המחקר, הצלבנים סבלו ממחסור במזון למרות מאמציהם להבטיח אספקת מזון סדירה והפעלת מערך לוגיסטי יעיל יחסית לתקופה. מאמציהם החלו עם איסוף האספקה למצור במהלך המסע דרך אנטוליה ויצירת קשרים עם מקורות אספקה [[ארמניה|ארמניים]], עם תחילת המצור נתפס נמל סן-סימון, והפך לבסיס לקבלת אספקה בדרך הים מאירופה. מדצמבר החלו הצלבנים להשתמש גם בנמל [[לטקיה]], השוכן כ-60 קילומטר דרומית מאנטיוכיה, דרכו נוצר קשר עם [[קפריסין]] שהייתה באותה תקופה בשליטה ביזנטית.{{הערה|Ring, Trudy; Salkin, Robert M.; La Boda, Sharon (1994), International Dictionary of Historic Places, Taylor & Francis, {{ISBN|1-884964-03-6}}, 9781884964039. page 453}} עם זאת מגבלות הספינות והתנועה הימית בתקופת ימי הביניים, הקשו על שמירת קשר ימי רציף עם אירופה במהלך חודשי החורף הסוערים.
הצלבנים השקיעו מאמץ ניכר לתפוס את השטח סביב אנטיוכיה, לטהר אותו מכיסי התנגדות מוסלמים ולהפוך את האזור למקור מזון עבורם. אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו במרץ 1098 כי הם הצליחו לכבוש ולהחזיק 165 ערים ומבצרים באזור העיר. תהליך זה הונע לא רק על ידי הצורך למצוא מזון ולאסוף אספקה, אלא גם היה בחלקו פרי יוזמה פרטית של אצילים במחנה הצלבני, שרצו לחפש ביזה ולהשתלט על נחלאות במזרח, והוא יצר למעשה את הבסיס הגאוגרפי להקמת [[נסיכות אנטיוכיה]] לאחר תום המצור.
שורה 174:
באביב [[1098]], אסף כרבוגא האתבג (המושל הצבאי) של מוסול קואליציה של גדודים מרחבי [[סוריה הגדולה]]. בלט בהיעדרו רידואן מחלב שחשש מכרבוגא יותר מהצלבנים. הצבא ההולך וגדל צעד אל עבר אנטיוכיה במטרה מוצהרת לשחרר את העיר מעול המצור הצלבני, שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר שיהיה לכאורה קשור ונאמן ל[[ח'ליפה|ח'ליף]] הסלג'וקי ב[[בגדאד]] '''ברכיארק''', במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבה מחזיר כרבוגא את סוריה לתחומי ההגמוניה הסלג'וקית.{{הערה|Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, page 143|כיוון=שמאל}}
על פי ההיסטוריון כריסטופר טיירמן ההכנות של כרבוגא למערכה הן שבסיכומו של דבר הביאו את השליט הארמני של אדסה [[טורוס]] לפנות אל בלדווין מבולון תחילה מתוך כוונה לגייס אותו ואת צבאו כשכירי חרב מול האיום הסלג'וקי, מתוך הבנה שהצבא המוסלמי יעבור כמכבש דרך אדסה. מאוחר יותר לאמצו כבן. מהלך שבסיכומו של דבר הביא להשתלטות בלדווין על העיר במרץ 1098 וייסוד [[רוזנות אדסה]].
סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.{{הערה|Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 204|כיוון=שמאל}} מולם עמד צבא צלבני מותש עם מספר קטן של סוסים (כ-150 לפי דברי היסטוריונים בני התקופה) בעיר שמשאביה נדלדלו בעת המצור ומחסני המזון בה ריקים לחלוטין.
מהלכו הנועז של בלדווין, ייסוד המדינה הצלבנית והאיום האפשרי על חופש התנועה של הצבא הסלג'וקי הביאו את כרבוגא לנסות לכבוש את אדסה בדרכו לאנטיוכיה. במאי 1098 הופיע הצבא הסלג'וקי מול חומות אדסה והתעכב במשך 3 שבועות של מצור עקר. בסופו נאלץ כרבוגא להסיר את המצור ולהמשיך בצעידה לכיוון המטרה העיקרית של המסע - אנטיוכיה. עם זאת, העיכוב היה קריטי לתוצאות העימות העתידי, ואפשר לצלבנים לפרוץ אל תוך העיר ולהימנע מלהילכד בין הצבא הסלג'וקי ומגיני העיר - מצב שקרוב לוודאי היה מביא לתבוסה צלבנית וסוף מסע הצלב.
ב-[[4 ביוני]] הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, עם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות ''' מלרגרד''' ומגדלו של טנקרד. ב-[[5 ביוני]] חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל תקף והרג את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק 3 קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו למצד הצלבני '''לה מהומרי''' בו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי, במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים ובלילה שבין [[8 ביוני]] וה-[[9 ביוני]] נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר והמצד נשרף.
| |||