|
טרם המלחמה היה הרב טייכטל מתנגד פסיבי לציונות, כפי שמעיד על עצמו בספרו שלא נדרש מעולם לדון בדברים אלה ונמשך אחר הקנאים דוגמת [[חיים אלעזר שפירא|אב"ד מונקאטש]] (בקונטרס "תיקון עולם" שהוציאו הוא וסיעתו, הביע בעל אם הבנים שמחה את דעתו נגד העלייה).
כבר בתחילת חיבורו (בהסכמות ובהקדמות), עוד לפני פריסת משנתו התאולוגית בחשיבות העליה והבניה בארץ ישראל, הרב עורך 'חשבון נפש' גלוי ומפורט "באלו החרדים... שהיה בידנו להציל אלפי אלפים מישראל שנהרגו בעוה"ר וגם מתו במיתות משונות.{{הערה| אם הבנים שמחה, הרב ישכר שלמה טייכטל, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ח, עמ' כב.}} הרב זוקף את כל הצרות ההווה על כך שהסיחו את דעתם מלעלות לארץ ישראל,{{הערה| אם הבנים שמחה, הרב ישכר שלמה טייכטל, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ח, עמ' מא.}} "וכמה וכמה אלפים מבני ישראל היו מתיישבים שמה והיו נצלים ממוות לחיים".{{הערה| אם הבנים שמחה, הרב ישכר שלמה טייכטל, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ח, עמ' כב.}} השנאה והשטנה בבוני הארץ הציונים, והנגיעה האישית של "רבנים ורביים וחסידים" להפסיד את מעמדם ומשרתם בגלות גרמה להתנגדות אקטיבית כנגד אלו שרצו לעלות לארץ ישראל.{{הערה| אם הבנים שמחה, הרב ישכר שלמה טייכטל, הוצאת קול מבשר, ירושלים תשנ"ח, עמ' כב-כג, לח.}}
ברובד הראשון של כתיבתו במהלך המלחמה, הקשר שלו לארץ ישראל היה מיסטי באופיו, והרב טייכטל רק ראה צורך להתחייב לעסוק בענייני הארץ, ולא קרא מעשית לעלות אליה. החטיבה השנייה של כתיבתו (שמכילה את שני הפרקים הראשונים של אם הבנים שמחה), קוראת לעלייה מעשית לארץ ישראל, ומבטאת תהפוכות נפש גם בכל הנוגע למעמדם הרוחני של כלל היהודים, אף אלה שאינם שומרי תורה ומצוות.
|
