שיטת הזרמים בחינוך – הבדלי גרסאות

במוסדות החינוך של זרם העובדים הניפו שני דגלים - [[דגל ישראל]] לצד [[הדגל האדום]] שסימל את האידאולוגיה הסוציאליסטית. שרו את "[[תחזקנה]]" ו[[האינטרנציונל]] לצד [[התקווה]]. [[אחד במאי]] היה [[יום שבתון]] והיחס אליו היה שווה ערך ליחס לחגים האחרים.

זרם המזרחי דגל בחינוך דתי אורתודוקסי בשילוב [[ציונות]] ומודרניזםו[[מודרניזם]]. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. חשוב לציין שבניגוד לנהוג בבתי הספר החרדיים וב[[תלמוד תורה|חדר]] לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול - מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח. חלק מהדתיים בחרו לשלוח את ילדיהם ללמוד דווקא בבתי הספר של הזרם הכללי וזאת בשל הזדהות עם המסר הא-מפלגתי.

לאחר הקמת [[ישראל|מדינת ישראל]] מערכת החינוך עברה מאחריות הוועד הלאומי לאחריות הממשלה הזמנית. בשנת 1949 נחקק [[חוק לימוד חובה]] לפיו כל ילד מגיל 5 ועד גיל 13 מחויב ללמוד במוסד חינוך רשמי מתוך ארבעת הזרמים. בשלב זה המפלגות לא הגיעו עוד להסכמה לגבי הקמת בית ספר אחיד לכל ילדי ישראל. התומכים בכך היו [[מפא"י]] לצד מפלגות הימין ו[[הציונים הכלליים]], המתנגדים היו מצד אחד המפלגות הדתיות והחרדיות אשר חששו מאופיו החילוני של בית הספר האחיד ומהצד השני מפלגות השמאל אשר חששו מפגיעה בערכי העבודה. מכיוון שחוק לימודי החובה לא חל על ילדי מחנות העולים, ילדי העוליםה[[עולה חדש|עולים]] התחנכו על ידי [[הסוכנות היהודית]] אשר הקימה רשת ל[[החינוך האחיד|חינוך אחיד]], מה שהוביל לביקורת על [[כפייה אנטי-דתית]] מצד העולים מתימן ומינוי ועדת פרומקין. המשבר שנוצר בעקבות הוויכוחים על סמכות המפלגות הדתיות על החינוך הביאה להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה ונפילת [[ממשלת ישראל השנייה]].