הגטו היהודי בוונציה – הבדלי גרסאות

בשנת 1516 אוכלס השטח הראשון של הגטו, שכונה Ghetto nuovo (הגטו החדש), וגרו בו כ-700 יהודים איטלקים וגרמנים. בשנת 1541 נוסף המתחם Ghetto Vecchio (הגטו הישן), וה"הגטו החדש ביותר" (Ghetto Novissimo), נוסף בשנת 1633. אוכלוסיית הגטו מנתה כ-700 נפש בשנת הקמתו, וכ-5,000 נפש בעת שגשוגו בשנת 1630. במשך 250 שנה, עד כיבוש העיר על ידי [[נפוליאון]] בשנת [[1797]], שאז הותר שוב ליהודים לגור בכל תחום ונציה, היה הגטו המקום היחיד שבו הותר להם להתגורר בעיר. עם סיום ההפרדה של היהודים, הם השתלבו במערך האזרחי וכשוונציה הכריזה על עצמאותה מעול הכיבוש האוסטרי ב-1848, כיהנו יהודים רבים כיהנו כשרים בממשלתו של [[דניאלה מנין]] {{אנ|Daniele Manin}}. בשנת [[1938]] חיו בוונציה 1,200 יהודים.

בשנתבזמן [[1938הרפובליקה של סאלו]] חיו בוונציה 1,200 יהודים. בזמן הכיבוש הגרמני, הוצאה פקודה שעל היהודים להתייצב ב[[תחנת משטרה|תחנת המשטרה]] עם ציודם על מנת להשלח למקומות ריכוז. מרבית היהודים לא התייצבו במשטרה והסתתרו אצל מכרים לא-יהודים, בעיקר באזורים הכפריים. רוב היהודים שנתפסו על ידי הגרמנים היו אלה שנשארו בבתיהם. בשנים [[1943]]-[[1944]] נשלחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מ[[בית אבות|בית האבות]] וחולים מ[[בית חולים פסיכיאטרי|בית החולים לחולי נפש]] בעיר. הרב של הקהילה, הרב אדולף אוטולונגי, גורש ונרצח. בסוף המלחמה נותרו בעיר 560 יהודים.