|
מאז נכתב הספר נכתבו עליו עבודות מחקר ויש קורסים בהם הוא שולב בשעורים על ספרות, [[ארכיטקטורה]] ואורבניזם.{{דרוש מקור}}
==ביקורות==
{{לשכתוב|פסקה=כן|סיבה=אסופת ציטוטי ביקורות|נושא=ספרות}}
מספר מבקרים הגדירו את "בעין החתול" כספר שכונן [[ז'אנר]], ביניהם שלומציון קינן במסגרת ראיון בתוכניתה ב[[גל"צ]] לאחרונה תורגם לאנגלית.
{{ציטוט|תוכן=מעטים מבין הספרים שקראתי בשנים האחרונות הכילו בתוכם ראייה. עין. לכותבת הספר הזה יש עיניים. לרוב האנשים יש עיניים כמובן, אבל רובם אינם רואים מעבר לנהוג בעולמם ומעבר לדרוש לחייהם ולתועלתם. בספר הזה, "בעין החתול", משוקעת ראייה אנושית כה ערנית, בהירה ובוחנת, כה פקוחה באמת; עין הרואה את פרטי החיים בעיר ישראלית (באר שבע) הרבה מעבר ל[[רזולוציה]] המקובלת בתפיסת המרחב בתרבות הישראלית ועוד יותר - מזאת המקובלת בספרות ובאמנות הישראליות.
יכולתה של פדיה לספר סיפור היא כה דקה עד שעצם ההיכרות עם פינה כלשהי, היעלמות של חתול, פניו של אדם זר או ערוץ נחל יבש הופכים מולך לפרשה טעונה מתח ועלילה. הפתיחות המופלאה של מבטה מפרשת באותה תבונה ובאותו היגיון יובשני ומלא הומור התנהגויות של בעלי חיים ובני אדם, שרובם חיים בשולי העיר, על גבול האשפה, עם החתולים.
זהו אחד הספרים החכמים ביותר שנוצרו כאן בשנים האחרונות. ספר מקומי במובן מורכב במיוחד - בתקפותה של העברית שבו, הנוגעת בביטחון בלשונות העכשיו ובעברית העתיקה למיניה, בישירות הדיבור שלו, בראיית המקום האצורה בו, בדרכי הסיפור שלו, שאינן כפופות ל"עלילה" אלא לרעיון, בתחושת ההתקבצות ה"עדתית" של בני האדם והחיות שבו. ובעיקר - באותו אות שיש לקורא כשהוא מוצא בספר משהו שהוא ידע אותו כבר, אבל רק הספר גילה את קיומו, ואז הוא אומר: "נכון".
|מקור=[[אריאל הירשפלד]], [[הארץ]]{{הערה|{{הארץ|[[אריאל הירשפלד]]|על גבול האשפה|1.1240048|מוסף הארץ, י"ג בטבת תשס"ט, 9 בינואר 2009, עמ' 14}}}}}}
{{ציטוט|תוכן=זו יצירה מפתיעה ומקורית ביותר שמרחיבה את צמצם העין של הקורא, יצירה [[אקסצנטרי]]ת, אולם אקסצנטריות שנלווה לה כוח ספרותי, ובעיקר [[אינטלקטואל]]י ורוחני, מרשים, שמכייר את הקורא להיות כלי קיבול לאקסצנטריות ולהפוך אותה לבשר מבשרו.
... פדיה... מספרת על התבוננויותיה בחתולי רחוב בבאר שבע... את ההתבוננויות הקונקרטיות היא מלווה בידע תרבותי עצום, שהיא עושה בו שימוש יצירתי, הנוגע לחתול בתרבות היהודית והכללית. עד מהרה מתגלה הגיבורה הנוספת של הספר: העיר באר שבע. פדיה מנסחת קינה מנומקת על חייו ומותו של המרכז ה[[אורבניות|אורבאני]] הדרומי. אולם מהחתול ומעירו נוסק הספר הזה, המחולק לקטעי פרוזה [[מסה|מסאית]]-[[מדרש]]ית קצרים, לעירוב חד פעמי של ביקורת תרבות ורעיונות [[קבלה|קבליים]], למעשה: לז'אנר מקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".
זה ספר שנכתב בידי תודעה חזקה, שמאכלת אינספור פיסות מידע ותאוריות, שנעה מ[[בודלר]] ו[[ולטר בנימין]] לר' [[יעקב מעמדין]], מ[[דרידה]] ל[[חז"ל]], מעבדת את המידע והתאוריות, ובלוויית התבוננות מקורית יוצרת כתב אשמה זועם, חריף, עמוק ומקורי על ה[[מודרניות]] בכלל ועל האורבאניות הישראלית בפרט.
|מקור=[[אריק גלסנר]], [[מעריב]]{{הערה|[[אריק גלסנר]]. [https://arikglasner.wordpress.com/2008/12/07/על-בעין-החתול-של-חביבה-פדיה-הוצאת-עם-ע/ עריסת החתול]. [[מעריב]], תרבות - ספרות, ח' בכסלו תשס"ט, 5 בדצמבר 2008, עמ' 29.}}
}}
{{ציטוט|תוכן="בעין החתול" מאת חביבה פדיה (עם עובד), שהוא הספר הטוב של השנה בעיני, הוא ספר ללא ז'אנר, כלומר - הוא בא להמציא את הז'אנר שלו, או מוטב - הוא בא לערבב בין כל הז'אנרים הקיימים, או טוב מכך - הוא מבקש לנוע (מחדש?) אל המקום שבו גבולות הז'אנרים חשובים פחות. ובמובן זה, הוא המעשה הספרותי המשמעותי של השנה, בנקודת זמן בה גוברת העייפות מן התבנית המוכרת, הקבועה והחוזרת לעייפה של הרומן (הגיבור הנושא סוד מן העבר, המשפחה המצויה בתהליך התפרקות או בנייה, והעיסוק הפסיכולוגי בקשרים ביניהם).|מקור=[[אלמוג בהר]], הארץ{{הערה|{{הארץ|אלמוג בהר|שבוע הספר, ספרים מומלצים: לבי כחלילים יהמה|1.1265189|9 ביוני 2009}}}}}}
{{ציטוט|מקור=[[פנינה גפן]], [[מקור ראשון]]{{הערה|פנינה גפן. [https://pninageffen.wordpress.com/2010/11/22/אינטימיות-של-מודחים-מקור-ראשון-22009/ אינטימיות של מודחים]. [[מקור ראשון]], שבת, כ' בטבת תשס"ט, 16 בינואר 2009, עמ' 4–5, 17 (שיחה עם חביבה פדיה בעקבות ספרה 'בעין החתול').}}|תוכן=מעטים הם הספרים המותירים הד צורב ועמוק כל כך, כזה הנחתם על לוח לבך והופך להיות חלק ממשי, איבר רוחני. כזה הוא הספר. נורה פנימית מהבהבת, עמוד ענן [[פוסטמודרניזם|פוסטמודרני]]. גיבורי הספר הם אמנם חתולים, כולם עזי מבע ובעלי אישיות מסוגננת, אך העניין העמוק של פדיה הוא בבני אדם – היא בוחנת אותי ואותך, שולה מתהום הנשיה ה[[קולקטיביזם|קולקטיבי]] את מה שכולנו העדפנו להדחיק; היא מקוננת על העיוורון של הלב כנגד השוליים; בחמלה היא מעלה על נס חתול מרוט זנב, דרכו היא מדברת על שיכחה, על זבל, על אימהות ואורבניזם. רוזה-חתולים, הדוד שומל ורבנו פרץ הופכים להיות דמויות יותר ויותר קונקרטיות ויותר ויותר מופשטות; הדיבור שלהם הוא הלימוד שלנו.
}}
==לקריאה נוספת==
|
