אסלאם בישראל – הבדלי גרסאות

השלטון העות'מאני ירש מהממלוכים ארץ חרבה ודלילת אוכלוסין לכן נקט מדיניות של עידוד התיישבות ופתח את שעריו למהגרים. העולם המוסלמי היה המקור העיקרי להגירה. ההגירה לארץ התאפיינה בשלושה סוגים עיקריים: פלישות של שבטי נוודים בדואים, הגירה מארצות ערב ואסלאם ויבוא פועלים על ידי [[אבראהים פאשא|איברהים פשה]] בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1841-18311831–1841). הגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם החלה אמנם מהכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 ואילך, אבל הגל העיקרי והגדול ביותר היה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בעקבות המדיניות העות'מאנית לעידוד ההגירה, הגיעו לארץ שבטים [[אלג'יריה העות'מאנית|אלג'ירים]], [[הטורקמנים בארץ ישראל|טורקמנים]], [[בוסניאקים בארץ ישראל|בוסניאקים]] (מוסלמים ממוצא סלבי מבוסניה), [[צ'רקסים]], [[מצרים]], [[דרוזים]], [[כורדים]] ועוד.

האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבע מעמדות: '''עסברי''' -– מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, '''עולמא''' -– אנשי הדת, '''רעאיא''' -– מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. ה[[פלאח]]ים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, [[בדואים בישראל|הבדואים]] מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים, אבל בגליל היה ריכוז של מוסלמים שיעים.

ב-1914 היוו המוסלמים כ-83% מאוכלוסיית הארץ, כ-525,000 נפש. כמחציתם היו מהגרים שהגיעו בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עוד כ-100,000-50,000–100,000 בדואים נדדו בתחומי ארץ ישראל המערבית.{{הערה|שם=הערה מספר 25447151:0}}