חואן מנואל פנג'יו – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חובב המכוניות (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 15:
}}
}}
'''חואן מנואל פנג'יו דרמו''' (ב[[ספרדית]]: '''Juan Manuel Fangio Déramo''' [בארגנטינה מבוטא שם משפחתו "'''פנחיו'''"], {{כ}} [[24 ביוני]] [[1911]] - [[17 ביולי]] [[1995]]) היה [[נהג מרוצים]] [[ארגנטינה|ארגנטינאי]], שזכה חמש פעמים באליפות ה[[פורמולה 1]] בראשית [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות החמישים]], שיא שהחזיק מעמד 47 שנים עד שנשבר על ידי [[מיכאל שומאכר]]. האליפויות הושגו עבור ארבע קבוצות שונות. חבר בהיכל התהילה של האליפות ונחשב בעיני רבים לאחד מנהגי המרוצים הטובים בכל הזמנים{{הערה|שלומי פרידמן, [http://www.auto.co.il/
פנג'יו נשר מבית הספר בגיל צעיר והחל לעסוק ב[[מכונאות]] רכב. בשנת [[1934]] החל להשתתף במרוצי מכוניות מקומיים ובשנת [[1940]] הוכתר כאלוף ארגנטינה. בשנת [[1948]] החל להתחרות במרוצי גרנד פרי ברחבי אירופה. הצטרף לאליפות הפורמולה 1 עם הקמתה, בשנת [[פורמולה 1 עונת 1950|1950]]. בשנת [[פורמולה 1 עונת 1957|1957]] זכה באליפות החמישית, כשהוא בן 47. האלוף המבוגר ביותר בתולדות התחרות.
שורה 37:
אליפות הנהגים בפורמולה 1 עשתה את הבכורה בשנת [[פורמולה 1 עונת 1950|1950]]. פנג'יו הצטרף לאליפות כנהגה של קבוצת [[אלפא רומיאו]], לצידו של [[ג'וזפה פארינה]]. הוא ניצח שלושה מרוצים, מתוך שבעה בעונה, אך הפסיד את התואר לפארינה שניצח גם הוא שלושה מרוצים אך צבר יותר נקודות. במרוצים שלא היו חלק מסבב האליפות{{הערה|בשנים הראשונות של אליפות הפורמולה 1 התקיימו מרוצים שלא נחשבו לצורך חישוב הנקודות באליפות}}. בעונת [[פורמולה 1 עונת 1951|1951]] ניצח את הגרנד פרי השווייצרי, הצרפתי. לקראת גרנד פרי ספרד, המרוץ האחרון בעונה, הוביל את האליפות בפער של שתי נקודות בלבד על פני [[אלברטו אסקרי]] נהגה של קבוצת [[פרארי (קבוצת מרוצים)|פרארי]]. במרוץ עצמו השיג את הניצחון השלישי בעונה וזכה בתואר האליפות בפער של 6 נקודות.
לקראת עונת [[פורמולה 1 עונת 1952|1952]] שונו התקנות באליפות והוגבל נפח המנוע המותר לשימוש. כתוצאה מהשינוי פרשה אלפא רומיאו מהאליפות ופנג'יו נותר ללא רכב להתחרות בו. במהלך חודש יוני השתתף בשני מרוצים בצרפת ובאירלנד, כשהוא נוהג ברכב של קבוצת BRM הבריטית. פנג'יו אמור היה לנהוג עבור קבוצת מזארטי במרוץ שהתקיים במונזה יום אחרי המרוץ באירלנד, אך הוא החמיץ את טיסת ההמשך שאמור היה לקחת ונעצר ב[[פריז]]. הוא החליט לעבור את המרחק בנסיעה ונהג לאורך כל הלילה עד שהגיע אל המסלול מותש כשעה וחצי לפני תחילת התחרות. הוא זינק מהמקום האחרון ובסיבוב השני איבד את השליטה על רכבו ונזרק מהרכב שהתהפך מספר פעמים. כתוצאה מהתאונה פונה לבית החולים, כשהוא סובל מפציעות רבות,
[[קובץ:Juan Manuel Fangio Nurburgring 1957.jpg|ממוזער|150px|שמאל|פנג'יו חוגג בסיום ה[[גרנד פרי גרמניה|גרנד פרי הגרמני]] בעונת [[פורמולה 1 עונת 1957|1957]]את הניצחון האחרון בקריירה והזכייה באליפות החמישית]]
לקראת עונת [[פורמולה 1 עונת 1953|1953]] שב להתחרות עבור קבוצת מזארטי. הוא התקשה להתמודד עם הדומיננטיות של אסקרי, האלוף המכהן, שזכה בתואר בפעם השנייה ברציפות. ניצחון בגרנד פרי האיטלקי, שסיים את העונה, הבטיח לו את המקום השני. בהמשך השנה השתתף במרוץ קרארה פאנאמריקה (Carrera Panamericana), מסלול באורך 3,200 קילומטר לרוחבה של [[מקסיקו]]. הוא נהג ב[[לנצ'יה]] D24 וסיים את המרוץ אחרי חמישה ימים כמנצח{{הערה|[http://trove.nla.gov.au/newspaper/article/63213391 Lancia Wins Big Road Race]. Townsville Daily Bulletin, 25 November 1953}}.
| |||