זריעת עננים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
שורה 9:
ישנן שתי שיטות עיקריות לזריעת עננים:
 
#'''הוספת גרעיני התעבות''' - בשיטה זו מפזרים אירוסולים הידרופילים, חלקיקים מיקרוסקופיים המרחפים באוויר, סביבם נוצרת הטיפה. חלקיקים אלו יכולים להיות אבקנים של צמחים, חלקיקי [[אבק]], [[מלח בישול|מלח]] ולעיתים קרובות גם מזהמים הנפלטים על ידי האדם ל[[אטמוספירת כדור הארץ]] כמו [[פיח]]. ברוב העולם, כולל בישראל, אין מחסור בגרעיני התעבות באטמוספירה, אך כדי לעודד ירידת גשם יש צורך בגרעיני התעבות שיגרמו ליצירת טיפות גדולות יחסית. טיפות אלה ישקעו במהירות גדולה יחסית לשאר הטיפות ויאספו טיפות נוספות עד שיגיעו לגודל של טיפות גשם. פיזור כמות גדולה מידי של גרעיני התעבות תגרור תוצאה הפוכה, ייווצרו הרבה טיפונות קטנות שיתחרו בניהןביניהן על הלחות ויהיה להם יותר קשה להגיע לגודל הקריטי להמטרה ולכן הענן ימטיר פחות.
#'''הוספת גרעיני קפאון''' (השיטה בה משתמשים בישראל) - בשיטה זו לאחר פיזור של חלקיקים של תרכובת בשם [[יודיד הכסף]] (AgI) המהווה גרעיני קפאון, טיפות המים בענן שהטמפרטורה שלו מתחת לאפס נמצאות במצב של [[קירור יתר]] הופכות לגבישי [[קרח]] לאחר שהן נוגעות בגרעיני הקפאון, גבישי קרח גדלים מהר יותר מטיפות מים ולכן מגיעים מהר יותר לגודל הקריטי בו מתחיל תהליך ההמטרה.