חוק בוסמן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ רובוט מוסיף: it:Sentenza Bosman |
מ פירושונים |
||
שורה 28:
הכדורגל האירופי שאחרי בוסמן שונה ללא הכר מזה שלפני. יותר מכל בולט שיתופם של שחקנים בני לאומים שונים בקבוצות אירופיות רבות. בהקשר זה ראויים לציון שני סימני דרך: ב[[יום הקופסאות]] [[1999]] עלתה [[צ'לסי]] למשחק ליגה נגד [[סאותהמפטון]], עם אחד עשר שחקנים שאף לא אחד מהם היה [[אנגלי]]. כשש וחצי שנים לאחר מכן, במעמד גמר [[ליגת האלופות]], שיחקה [[ארסנל]] חלק מהמשחק עם הרכב של אחד עשר שחקנים בני אחת עשרה אומות שונות. יש הרואים בכגון אלה ביטויים של אובדן זהות ואף פגיעה בכבוד לאומי. אולם אוהדי הכדורגל בהמוניהם לא הפסיקו לבא למשחקים ולקנות חולצות, למרות שמועדוניהם שכרו יותר ויותר שחקנים זרים.
מי שללא ספק הרוויחו מהרפורמה הם השחקנים עצמם, כמו גם סוכניהם. שחקנים שסיימו חוזים ביקשו וקיבלו מהמועדונים אליהם עברו משכורות גבוהות, כך שחלק ממה שבעבר היה משולם למועדון, שולם כעת לשחקן. דוגמה מובהקת ומוקדמת לכך הייתה העברתו החופשית ב-[[1999]] של [[סטיב מקמנמן]] מ[[ליברפול (כדורגל)|ליברפול]] ל[[מועדון הכדורגל ריאל מדריד|ריאל מדריד]], העברה שבה חומש שכרו של שחקן הכנף האנגלי.
לאחר זמן מה הפנימו המועדונים את המצב החדש. על מנת להבטיח את השארותם של שחקנים, החתימו אותם על חוזים ארוכי טווח, בשכר הולך וגדל. באופן זה לקחו עליהם מועדונים רבים התחייבויות כספיות שמעבר ליכולתם. לעתים היו אלה שחקני דרג שני ומטה, שקיבלו חוזים רווחיים ארוכי טווח, כדי להבטיח את השארותם. התוצאה הייתה, עבור מועדונים מסוימים, הרת אסון מבחינה כלכלית וספורטיבית. כזה היה המקרה של [[לידס יונייטד]], שנאלצה לבסוף למכור את טובי שחקניה, על מנת לחסוך בעלויות.
| |||