אשם תורם כהגנה מוחלטת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: תאורטי; |
מ בוט החלפות: $1היעדר; $1אירע$2; |
||
שורה 24:
לעתים בתי המשפט חשו שלא בנוח להחיל את דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת, ופיתחו מבחני משנה שתוצאותיהם האופרטיביות אפשרו "ריכוך" הדין עבור תובעים שאשמתם היחסית בגרימת הנזק הייתה נמוכה, ואולי לא הצדיקה שלילת פיצוי מהניזוק.
המבחן הראשון הוא "מבחן הסמיכות" Proximate Cause . הנחת הבסיס היא שלנזק גורמים רבים, אשר מהווים חלק מהשתלשלות אירועים ספציפית שסופה נזק, מתוך הגורמים הללו יש לאתר גורם יחיד
מבחן זה קשור בקשר הדוק למבחן כלל ההזדמנות האחרונה Last Clear Chance. ביישום המבחן יש לבדוק למי מהצדדים הייתה ההזדמנות האחרונה למנוע את היווצרות הנזק. קרי, האשם התורם של התובע הניזוק לא תהווה הגנה לנתבע אם לנתבע הייתה ההזדמנות האחרונה למנוע את הנזק שנגרם תוך שימוש באמצעי סביר, ובאותו הזמן ידע, או שהיה אמור לדעת על הסכנה שבהתנהגותו של התובע.
אולם למבחן זה נתגלו חסרונות רבים. לשם המחשת הטיעון נתאר מצב היפותטי בו A הולך על פסי רכבת במודע ובמתכוון בעוד B, נהג הקרון מבחין ב-A אך אינו מספיק לבלום בזמן, B מתנגש ב-A ופוצע אותו. אם ניישם את מבחן ההזדמנות האחרונה כפשוטו, נוכל לקבוע בוודאות ש-B, הנתבע, הוא בעל ההזדמנות האחרונה למנוע את הנזק
שנית, זמן התגובה במקרים שכאלו הוא קצר מאוד, האם באמת ניתן לאמוד מי מהצדדים בעל ההזדמנות האחרונה למנוע את הנזק? ניתן לומר באותה מידה כי לתובע הייתה ההזדמנות האחרונה לזוז מדרכה של הרכבת.
שורה 47:
נניח תאונה אשר ערך הנזק בכל פעם שהיא מתרחשת הנזק הוא - 80$.
הנחה נוספת – התאונה יכולה להימנע על ידי השקעה באמצעי זהירות בערך של - 60$.
במידה ורק אחד מהצדדים ישא בעלות הנזק ישתלם לו להשקיע את ערך מניעת הנזק (60$), לעומת זאת במידה והאחריות תחולק בין שני הצדדים, לא יוציא אף צד יותר מ- 40$ על מנת להימנע מהנזק. לסיכומו של דבר לדעת קלבריזי
ניתוח נוסף נעשה ע" פרופ' פוזנר ([[en:Richard Posner]]). נניח תאונה שערך הנזק שלה הוא 1000$. התאונה יכולה להימנע בוודאות על ידי השקעה של הנתבע בערך של 50$ ושל התובע בערך של 100$, לדעת פוזנר במידה ורק אחד מהצדדים ישא בעלות הנזק ישתלם לו להשקיע ולנקוט באמצעי הזהירות. במידה ושניהם ישאו בעלות הנזק, לשניהם ישתלם להשקיע בנקיטת אמצעי הזהירות מה שיביא לידי כך ש- 100$ של ההשקעה יהיו מיותרים. ייתכן גם שאף צד לא ישקיע את עלות נקיטת אמצעי הזהירות בשל הסתמכות על הצד השני.
שורה 136:
שתי מטרות חשובות נוספות בדיני הנזיקין אשר בהם יש להתחשב בבואנו לבחון את ההסדר האופטימאלי הן פיזור הנזק והתחשבות בעלויות החברתיות של האחריות בנזיקין. שני מרכיבים אלה, לדוגמה, הם חלק ב"משוואה הבסיסית" של קלבריזי.
כל תביעת נזיקין כרוכה בניצול משאבים חברתיים של הצדדים ושל מערכת בתי-המשפט, משאבים שבהם ניתן היה לעשות שימוש אלטרנטיבי לטובת הפרטים בחברה. פתיחת שערי האחריות והגדלת זרם התביעות, ביניהן תביעות סרק ותביעות סחטניות, עלול לגבות מן החברה מחיר יקר, לשבש לחלוטין פעילות לגיטימית ורצויה של המזיק, ולהביא להצפה ולסתימה של בתי-משפט, שכבר כיום כורעים תחת נטל כבד מנשוא. קיימות הערכות שונות באשר לעלות החברתית של פתיחת שערי האחריות, אך הכול יסכימו כי
יש להניח כי בחירה בהסדר של אשם כהגנה מוחלטת היה מונע מתובעים רבים אשר יודעים כי יש להם חלק מרכזי בגרימת הנזק מלהידפק על שערי בית המשפט, דבר אשר היה מפנה משאבים שבהם היה ניתן לעשות שימוש אלטרנטיבי.
| |||