בעיטת עונשין – הבדלי גרסאות

בדו קרב פנדלים שולחת כל קבוצה שולחת חמישה שחקנים לבעוט כדור מנקודת העונשין בתורם, כאשר הבעיטות מתבצעות לסירוגין מכל קבוצה. הקבוצה שבתום חמש בעיטות הבקיעה יותר פנדלים - מנצחת. אולם אם ההפרש גדול מכדי לסגורלהסגר לפני שכללשכל חמשת הבעיטות נבעטו מכל צד (למשל, שנשארהכשנשארה בעיטה אחת וההפרש הוא 2שני שערים), מסתיים הדו קרב מסתיים מיידית, והקבוצה שהבקיעה יותר שערים מוכרזת כמנצחת על ידי השופט, שגם מנהל את הדו-קרב.

אם התוצאה נשארת שוויונית בתום חמש בעיטות - עוברים לשלב הבא של הדו-קרב, והוא סבב של בעיטה אחת בודדת לכל קבוצה, במתכונת "מוות פתאומי", הקבוצה הראשונה שמחטיאהשצוברת סבבפיגור בסבב בעיטות - מפסידה את הדובדו-קרב. שערים שהובקעו באמצעות הדו-קרב אינם נרשמים כשערים רשמיים עבור מבקיעיהם או עבור הקבוצה (בשונה מבעיטות עונשין שנחשביםבמהלך המשחק שנחשבות לשערכשער), אלא רק דרך לקביעת המנצחת. בנוסף בשונה מבעיטות העונשין, לאחר בעיטת הדו-קרב, לא ממשיכים את המשחק, ובתום כל בעיטה, מגיע הבועט הבא מהקבוצה היריבה, ורק לו ולשוער מותר לעמוד בקרבת הרחבה (שאר השחקנים נמצאים על קו החצי במגרש).

למרות שהשתמשו בדרך זו באופן נרחב בכדורגל מאז [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]], שיטת דו קרב הפנדלים זוכה לביקורת על ידי רבים מאוהדי הכדורגל לאורך השנים, בעיקר בשל הסתמכותם הנתפסת במזל ולא במיומנות הקבוצה, ותלותם בדו-קרב אישיים בין שחקנים יריבים, מה שאינו עומד בקנה אחד עם כדורגל כ[[ספורט קבוצתי]]. לעומת זאת, יש הסבורים שהלחץ על הבועט וחוסר היכולת לנבותלנבא את המנצחת הופכים אותו לסיום דרמטי ומרגש לאירועי גמר, שהרבהשרבים מהם זכורים בזכות החמצה או הבקעה של הבעיטה האחרונה והמכריעה.