חוסר אונים נרכש – הבדלי גרסאות

 

בחלקו השני של הניסוי העבירו את כל הכלבים לתאים מחולקים ל2 חלקים המופרדים במחיצה. החוקרים חישמלו חלק אחד של התא בפרקי זמן אקראיים כך שהכלבים יכלו לדלג מעל המחיצה ולעבור לצידו השני של התא אשר לא זרם בו חשמל. הכלבים מקבוצות 1 ו-2 למדו בהמהרה כי הם יכולים לעבור לצד השני של התא ולהמנע משוק חשמלי, אך רוב הכלבים בקבוצה 3, אשר הפנימו בחלק הראשון של הניסוי שאין השפעה למעשיהם, לא ניסו לעבור את המחיצה כאשר חושמלו.

מהניסוי עלתה ההשערה כי קיים רק פתרון אחד להתנהגות זו. כדי להשפיע על התנהגותם של הכלבים מקבוצה 3 כך שיעברו את המחיצה כאשר מעבירים בתא זרם חשמלי, על החוקרים היה להרים את הכלבים ולהזיז את רגליהם בכדי שיעברו את המחיצה ויפנימו שביכולתם לברוח מהזרם החשמלי. פעולה זו בוצעה לפחות פעמיים עד שהכלבים התחילו לבצע אותה בכוחות עצמם כאשר חוו זרם חשמלי בתא.

מנגד, איומים, חיזוקים חיוביים, וצפייה בכלבים אחרים מדגימים את הפעולה, לא השפיעו על התנהגותם של הכלבים ״חסרי האונים״ בקבוצה 3.

הכלבים ״חסרי האונים״ בקבוצת ניסוי זו גילו התנהגות של [[דיכאון קליני]], [[אדישות]] ופעילות נמוכה, וחלקם אף נמנעו מאכילה ומשתייה. התנהגות זו המשיכה זמן רב לאחר גמר הניסוי.

 

==גורמים==

חוסר אונים נרכש מתפתח בעקבות שלושה גורמים עיקריים: [[אקראיות]], [[הכרה|קוגניציה]] ו[[התנהגות]]{{הערה|שם=פירמין|Firmin, M., Hwang, C., Copella, M., & Clark, S. (2004). LEARNED HELPLESSNESS: THE EFFECT OF FAILURE ON TEST-TAKING. Education, 124(4), 688-693.}}. זאת משום שהאופן שבו האדם תופס מצבים של חוסר שליטה משפיע על הדרך שבה הוא יבחר להגיב להם.