אוהד (ספורט) – הבדלי גרסאות

ישנן רמות שונות של אהדה. יש אוהדים המסתפקים בהערצת הקבוצה וצפייה במשחקיה ב[[טלוויזיה]] בעוד שאחרים נוהגים לרכוש כרטיסים ולצפות במשחקיה גם ב[[אצטדיון]]. אוהדים אדוקים יותר אף רוכשים מנוי עונתי ובאים לכל משחקי הבית של הקבוצה, ואף למשחקי חוץ. ישנם אוהדים הלוקחים יוזמה ומארגנים [[אולטראס|ארגון אוהדים]], וכן מנהיגים את [[עידוד (ספורט)|עידוד]] הקבוצה במשחקים באמצעות שירה, [[כלי נגינה]] (הנפוצים ביותר הם [[תופים]] ו[[צופר (כלי נגינה)|צופרים]]), [[מגאפון]], [[דגל]]י ענק ואף אמצעי [[פירוטכניקה]] כגון [[חזיז (נפץ)|חזיזים]] ו[[רימון עשן|רימוני עשן]] ובנוסף גם עמותת אוהדים הדואגת לזכויות ולרווחת אוהדי הקבוצה, על הקשר בין הקהל לבין הקבוצה עצמה וכן גם על דיבור בשם קהילת האוהדים וארגוניה באמצעי התקשורת ואף מקיימת פעילויות וקמפיינים לשיפור התדמית של קהל האוהדים. ישנם אוהדים אדוקים במיוחד שעבורם הקבוצה היא מרכז עולמם, והם מנהיגי אוהדים ואף עוקבים אחרי משחקי קבוצות הנוער של המועדון. ב[[עברית]] אוהד אדוק מאוד שמאוד מעריץ את הקבוצה נקרא "אוהד שרוף".

 

 

יש חוקרים בתחום ה[[סוציולוגיה]] הטוענים שאהדה ספורטיבית, בייחוד אהדה ספורטיבית קנאית, משמשת תחליף למסגרות השתייכות מוגדרות, מוכרות ורשמיות, למסגרות הזדהות ועוגנים משמעותיים בחיי הפרט, כגון [[דת]] או [[לאום]], שנחלשו במהלך שתי המאות האחרונות ובפרט אחרי [[מלחמת העולם השנייה]]. [[ג'ורג' אורוול]] כינה את היריבות הספורטיבית כפי שהיא מתבטאת בפועל כ"מלחמה בלי יריות".