שירה אפית – הבדלי גרסאות

'''שירה אפית''' (או '''אֶפּוֹס''', וכן '''שירת עלילה''' ב[[עברית]]) היא [[סוגה]] (ז'אנר) של [[שירה]] נרטיבית[[נרטיב]]ית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית. [[עלילות גילגמש]]' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = ש. שפרה, יעקב קליין|שם = בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום|מו"ל = עם עובד|שנת הוצאה = 1996}}}}. דוגמאות קלאסיות לשירה אפית הן ה"'''[[איליאדה]]"''' וה"'''[[אודיסיאה]]"''' מאת [[הומרוס]], וה"'''[[איניאיס]]'''" מאת [[ורגיליוס]] (שחיבר את יצירתו בעקבות הומרוס כמתחרה ולא כמחקה), הנחשבים לפסגת השירה הקלאסית (היוונית והרומאית). בימי הביניים חוברו האפוסים "[[ביאוולף]]" האנגלי, "שיר אודות [[אל סיד|סיד]] שלי" הספרדי, "[[שירת רולאן]]" הצרפתי, ו-"שירת הניבלוגים" הגרמני, יצירות מרכזיות בספרות האירופאית עד לרנסאנס. בתקופת ה[[רנסאנס]] חוברו אפוסים שצירפו את המסורת הקלאסית ומסורת הרומנסה, בינהם "[[אורלנדו המטורף]]" מאת [[לודוביקו אריוסטו|אריוסטו]], "ירושלים המשוחררת" מאת [[טורקוואטו טאסו|טאסו]], "הלוזיאדות" מאת [[לואיש דה קמואש|קמואש]], ו-"מלכת הפיות" מאת [[אדמונד ספנסר]], שהיו נכסי צאן וברזל של הספרות האירופאית עד לאמצע המאה ה-19. במאה ה-17 חובר האפוס הדתי הנשגב "[[גן העדן האבוד]]" מאת המשורר האנגלי [[ג'ון מילטון]], שנחשב למיצוי הז'אנר ולפסגתו. סוגת האפוס נחשבה במערב, הן על ידי גדולי המשוררים והן על ידי מבקרים, לסוגת השירה הנעלה ביותר, ולמסורת המעבירה מוסר נעלה. מהמאה ה-18 ואילך, עם מהפיכת ה[[עידן הנאורות|נאורות]], ככל שאנשים התרחקו ממסורתם, כן חוברו פחות אפוסים חדשים, והשפעתם הלכה ופחתה.

כיום המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף.