הארכאולוגיה של הידע – הבדלי גרסאות

בספר זה "מתמודד [פוקו] עם הבעיות התיאורטיות הנובעות מרעיון האי-המשכיות, כלומר המחשבה שיש קרעים פתאומיים ברצף ההיסטורי, אשר בהם משטרים, רעיונות ודרכים לארגון ידע משתנים. פוקו מתווה כאן את רעיון ההתהוות [[שיח|השיחנית]] ומתאר כיצד שיחים מופיעים ומוסדרים. הוא מתאר את כינונם של הארכיב וההיגד וכן את המתודה הארכיאולוגית" (<ref> שרה מילס, 2005. '''מישל פוקו''', תל-אביב: הוצאת [[רסלינג]], תרגום: אהד זהבי)</ref>.

לאחר שעבר סדרה של ניתוחי שיח בספריו הקודמים ([[תולדות השיגעון בעידן התבונה|שיח השיגעון]], למשל, או [[הולדת הקליניקה|השיח הרפואי]]), מבקש פוקו בספרו הנוכחי לנסח מעין מתודה – לא לנתח סוג או צורה של שיח, אלא לחלץ סדירות מסוימת בפעילות הדיסקורסיבית עצמה (נקודה שהוא ממשיך לפתח בספרו [[סדר השיח]]); לא לפרש (כלומר, לומר שוב) את מה שנאמר, אלא לבחון איך דבר מסוים נאמר; מדוע מתוך אין-סוף אפשרויות דיבור, ואין סוף דוברים, בפועל נאמרות בשיח נתון אמירות מאוד מצומצמות על-ידי מספר דוברים די מצומצם. כלומר, לזהות מהם האילוצים והכללים שמופעלים על שיח. הניתוח הארכיאולוגי הוא ניתוח של "מערכת הכללים הלא כתובים שמייצרת, מארגנת ומפיצה את ה"היגד" (כלומר המבע המוסמך) כפי שהוא מופיע בארכיב (כלומר בגוף מאורגן של היגדים)" (<ref> שם) </ref>.

פוקו מנתח את התקבצותן של תצורות שיח ואת היחסים בין שיחים בכל רגע נתון. המושג "תצורת שיח" מחליף את מושג ה"אפיסטם" (épistémè), שהופיע בכתביו הקודמים של פוקו. בבסיסה של כל תקופה, טוען פוקו, קיים אפיסטם, שהוא שדה אפיסטמולוגי, או "מערך אופייני של קודים תרבותיים שמכתיבים את האופן שבו נהוג להכיר ולארגן את העולם על-ידי מתן צורה מסוימת לשפה, לתפיסה, לערכים ולמנהגים המדעיים" (<ref> ז'וז'ה ברונר, "הלם אנגלי", בתוך: '''טכנולוגיות של צדק''', עורך: שי לביא, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 92) </ref>. בספרו הנוכחי משכלל פוקו את הרעיון דרך המושג "תצורת השיח", וטוען כי לכל תקופה יש תת-שכבות של הבנה שסדרי הידע נבנים עליהן: "תצורת השיח מעגנת ומצדיקה זאת באמצעות חוקים שתובעים התייחסות לעובדות מסוימות, תוך כדי התעלמות מעובדות אחרות; היא מגדירה מומחיות באמצעות כללים המכתיבים מי רשאי לדבר או לכתוב אמת; ולבסוף, היא מבססת מדעיות באמצעות כללים שקובעים את הצורה שעל רעיונות ותיאוריות ללבוש כדי להתקבל כאמת" (<ref> שם)</ref>.

השלכה מרכזית של המחקר ההיסטורי החדש שמציע פוקו, ואחת הסיבות עיקריות להתנגדות שהוא מעורר, היא פגיעה במעמדו המיוחס של הסובייקט בהיסטוריה ובמחשבה המערבית מאז המאה ה-19. ההיסטוריה השמרנית, טוען פוקו, "היא המקבילה החיונית לתפקידו המייסד של הסובייקט: הערבות שניתן יהיה להשיב לו את כל מה שחמק ממנו; הביטחון שהזמן לא יפזר דבר בלא להחזירו בתוך יחידה שהורכבה מחדש" (<ref> פוקו, ''הארכאולוגיה של הידע''', עמ' 16)</ref>. אלו המבכים על הגישה (הארכאולוגית) החדשה, אלו הטוענים נגד הנוקטים בה שהם רוצחים את ההיסטוריה, מבכים לא את העלמות ההיסטוריה, אלא את הימחקות אותה צורה של היסטוריה שהייתה כולה מיוחסת לפעולתו הסינתטית של הסובייקט.