קלפי המיקוח הלבנונים – הבדלי גרסאות

במהלך השנים [[ארגוני זכויות אדם]] שבו והעלו את הטענה כי החטיפה והמאסר אינם חוקיים ואינם [[מוסר|מוסריים]]. ארגונים אלו עשו את ההבחנה בין עובייד ודיראני לבין שאר בני הערובה, אשר רובם - לטענתם - שמעו על רון ארד לראשונה בכלא הישראלי. לטענתם, העובדה כי במהלך השנים [[חזבאללה]] מעולם לא הביע בהם התעניינות ולא דרש את שחרורם - גם במסגרת עסקות חילופי שבויים - מעידה על חוסר התועלת שבהחזקתם. לפי גישה זו, פרשת "קלפי המיקוח" לא רק שלא הצליחה לפתור את תעלומת רון ארד, אלא גם יצרה 19 אנשים נוספים במצבו. <br>מתוך גישה זו הגיש '''צבי ריש''', עורך דינם של הלבנונים, מספר עתירות ל[[בית משפט|בתי המשפט]] בישראל, הנוגעות לחוקיותם ומוסריותם של המאסרים. ב-1999 אמר [[עמי איילון]], ראש ה[[שב"כ]] דאז, כי "המשך החזקתם במעצר מנהלי של 19 לבנונים כקלף מיקוח כדי לשחרר שבויים ונעדרים לא תרם או יתרום לכך. מדובר בהחזקה בלתי מוסרית שאין בה תועלת".<ref>אביב לביא, קלפי מיקוח אנושיים, הארץ 17.12.99</ref> יש לציין כי איילון לא התייחס בהודעתו זו אל עובייד ודיראני. גם [[אליקים רובינשטיין]], [[היועץ המשפטי לממשלה]] דאז, תמך בשחרורם של בני הערובה.