מערכת דו-מפלגתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 26:
מצד אחד, שימוש בשיטת בחירות [[בחירות אזוריות|אזורית]]-[[בחירות בשיטה הרובנית|רובנית]], שהיא הנהוגה במרבית הדמוקרטיות, יניב בד"כ בין 2 ל-4 מפלגות. בשיטה זו, הבוחרים באזור בחירה מסוים יכולים לשלוח נציג אחד בלבד לפרלמנט. בכדי שנציג זה יבחר, עליו לזכות במספר הקולות הגדול ביותר. במצב זה, ריבוי מועמדים יוביל לפיצול ההצבעה, ועלול לאפשר למועמד לא רצוי לזכות בבחירות. בתהליך מתמשך של [[ניסוי וטעייה]] בכל אזור בחירה, יתקבלו בקרב הבוחרים דפוסים של [[הצבעה טקטית]] ל"מועמדי פשרה" מטעם אחת המפלגות הגדולות, והמנעות מהצעת מועמדים נוספים או הצבעה עבורם.
[[בריטניה]] מהווה דוגמה טובה לכך.▼
מצד שני, האוכלוסיה עשויה להתאפיין באחידות מחשבתית רבה. כאשר אופי המחלוקות אינו כה חריף ובלתי ניתן ליישוב או לפשרות, וישנה נטיה להמנע מקיצוניות לכיוון זה או אחר, ובנוסף קיימים ערכים ודעות המשותפים לרובה הגדול של האוכלוסייה - הרי שישנו סיכוי טוב לכך שהאוכלוסייה, רובה ככולה, תצליח להתלכד סביב לא יותר מאשר שתי מפלגות ראשיות.
▲[[בריטניה]] מהווה דוגמה טובה לכך בכל ההיבטים.
== יתרונות וחסרונות אפשריים==
| |||