חרושת התרבות – הבדלי גרסאות

'''חרושת התרבות'''(או: '''תעשיית תרבותהתרבות'''), הוא מושג שנטמעשנטבע על ידי על ידי [[תאודור אדורנו]] ו[[מקס הורקהיימר]], חברי [[אסכולת פרנקפורט]], שטענו כי ה[[תרבות הפופולרית]] היא מעין מפעל שמייצר תכנים סטנדרטיים שמטרתם להביא את ה[[המון]] למצב של פאסיביות; ה[[הנאה|הנאות]] הקלות המגיעות דרך צריכה של תרבות פופולרית גורמות לאנשים להיות כנועים ומרוצים, ללא תלות ברמת החיים הכלכלית שלהם במציאות. אדורנו והורקהיימר ראו בפס ייצור זה של [[תרבות]], כהגדרתם, סכנה לרמות גבוהות יותר של [[אמנות]]. לטענתם, תעשיות תרבות מייצרות צרכים כוזבים - צרכים שנועדו לשמר את ה[[קפיטליזם]]. צרכים אמיתיים לעומת זאת, הם [[חופש]], [[יצירתיות]] ו[[אושר]] אמיתי.

אדורנו והורקהיימר היו חברים בולטים ב[[אסכולת פרנקפורט]], והושפעו מה[[דיאלקטיקה המטריאליסטית]] ומה[[היסטוריה מטריאליסטית|היסטוריה המטריאליסטית]] של [[קרל מרקס]], כמו גם מדבריו של [[גיאורג וילהלם פרידריך הגל|הגל]], אשר בשניהם אירועים נלמדים לא בבידוד אלא כחלק מתהליך של שינוי. לאחר שהצטרף אליהם [[יורגן האברמאס]], הם היו אחראים כקבוצה על ניסוח [[התאוריה הקריטית]]. בעבודותיהם, כגון [[דילאקטיקה של הנהורותהנאורות]] ו[[דילאקטיקה נגטיבית]], העלו אדורנו והורקהיימר [[תאוריה]] הטוענת שתופעות של תרבות ההמון בעלות השלכות [[פוליטיקה|פוליטיות]] ובמיוחד המגוון הרחב של תרבויות פופולריות, מהוות למעשה תרבות אחת מוסווית שמטרתה לוודא את ציות ההמון לאינטרסים של המשקהשוק. במאמרם, [[הדיאלקטיקה של הנהורותהנאורות, (1947)]], הם עיצבו תאוריה מודרנית של [[לחם ושעשועים]] - שיטה שהייתה נהוגה ב[[רומא העתיקה]] כדי לשמר את ה[[ממשל|שלטון]] וה[[כוח (סוציולוגיה)|כוח]] מפני האוכלוסייה. שיטת "הברזל" החדשה הזו מילאה את זמנם הפנוי של אנשים ב[[בידור]] כדי להסיט אותם מה[[שעמום]] הנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית; הם לעולם לא נשארים לאורך זמן ללא השפעה במצב שבו הם עשויים לזהות את ניצולם ובכך נמנעת התנגדות למערכת החברתית-אקונומית. תצוגה פסימית זו של החברה המוצגת כנוגדת נהורות, שאובה מה[[מרקסיזם]] ומבקרת את הקפטיליזם.