תשלום עיתי ותשלום חד-פעמי – הבדלי גרסאות

פסיקת פיצויים בתשלום עתי נאמנה יותר למטרתו העיקרית של סעד הפיצויים - השבת המצב לקדמותו<ref>ד' מור פיצויים בשל נזק גוף כרך א' (מהדורה חמישית, 2003), 647.</ref>. ביתבניגוד המשפטלפסיקת אינוהפיצויים נדרשהחד-פעמיים, לתתבית תשובותהמשפט בלתיאינו אפשריותנדרש ולשערלשער מה יקרה בעתיד. הניזוק יכול לפנות לבית המשפט במידה וחלה החמרה במצבו ולבקש את הגדלת הפיצויים שנפסקו, לפי צרכיו באותה עת.

מנגד, ישנם חסרונות גם בשימוש בשיטה זו:

* פסיקת פיצויים באמצעות תשלומים עתיים פוגמת בסופיות הדיון כיוון שהניזוק יכול לפנות שוב לבית המשפט, עם שינוי הנסיבות. ובהתאםזכות זו מוגבלת, ופניית הניזוק חייבת להתאים לקריטריונים הנדרשים.

* מבחינה [[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]] ו[[כלכלה|כלכלית]] רצוי להעניק לנפגע סכום פיצויים גבוה חד פעמי שבאמצעותו יכול לשקם עצמו במהירות מבלי לפתח [[תלות]] בתשלומים העתיים<ref>שם, בעמ' 650.</ref>.

שאלת הבחירה בין פיצויים עתיים לפיצויים חד פעמיים התעוררה עם כניסתן לתוקף של [[תקנה|תקנות]] הפיצויים לנפגעי [[תאונות דרכים]]<ref>תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), התשל"ח-1978.</ref>. התקנות תוקנו על ידי [[שר המשפטים]] מכוח סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בעקבות המלצה של ועדת ברנזון<ref>דו"ח הוועדה לפישוט העניינים ולשיפור ההליכים בתביעות נזיקין (ירושלים 1972).</ref>. ה[[תקנה|תקנות]] הסדירו לראשונה את התנאים לפסיקת פיצויים עתיים. ההנחה העומדת מאחוריהן היא שבית המשפט נעדר סמכות כללית, לפי [[דיני נזיקין|דיני הנזיקין]], לפסוק פיצויים עתיים<ref>יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 348, 2003.</ref>. זאת אנו למדים מן הפירוט הרב בתנאים למתן פיצויים עתיים.

בתחילת [[שנות השמונים]], כחלק ממגמת [[חקיקה שיפוטית|החקיקה השיפוטית]], [[בית משפט|בית המשפט]] הכיר לראשונה בסמכות לפסוק פיצויים יתייםעתיים גם לפי הפקודה הכללית (החוק עצמו)<ref> ע"א 257/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762. ובעקבותיו: ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, ע"א 702/87 מ' נ' כהן, פ"ד מח (2) 705, ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, לא פורסם, ע"א 5049/91 קופת חולים נ' רחמן פ"ד מט(2) 369, רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח, פ"ד נג(5) 129. </ref> . כיום, הלכהמקובל היא,בפסיקה שלביהמ"ששלבית המשפט יש סמכות כללית לפסוק פיצויים עתיים ע"פעל פי פקודת הנזיקין. עם חלוף הזמן, התחדדו הקריטריונים לפסיקה מסוג זה<ref>ראו ה"ש 1 לעיל, בעמ' 609.</ref> .

ב-30 ל[[ינואר]] 1978 נכנסו לתוקפן [[תקנה|תקנות]] פיצויים לנפגעי [[תאונת דרכים|תאונות דרכים]] (תשלומים עתיים), תשל"ח-1978.<br /> [[תקנה|התקנות]] תוקנו על ידי [[שר המשפטים]] בהתאם לסעיף 6 ל[[חוק]]לחוק הפיצויים לנפגעי [[תאונות דרכים]] . התקנות קובעות קריטריונים ברורים לפסיקת פיצוי בתשלום עתי. ההסדר שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי [[תאונות דרכים]] ובתקנות שהותקנו על פיו, מסמיך את [[בית המשפט|ביהמ"ש]] לפסוק תשלומים עתיים לנפגעים ולתלויים בנפגע שנפטר, לאחר שאלה נפסקו לנפטר עצמו. ההסדר חל במקרים בהם הנפגע איבד 40% או יותר מכושרמ[[כושר השתכרות|כושר השתכרותו]], או כאשר הפיצויים ישמשו לו מקור עיקרי למחייתו<ref>ראו ה"ש 6 לעיל, תקנה (1).</ref>.<br />בסוף [[שנות השמונים]], בעקבות [[חקיקה שיפוטית]] החל בית המשפט לפסוק פיצויים עתיים גם במקרים שפקודת הנזיקין חלה עליהם.