רשות עמק טנסי – הבדלי גרסאות

בשנות העשרים ובתקופת [[השפל הגדול]] הייתה אכזבה בציבור האמריקאי מחברות [[חשמל]] פרטיות והחלה תמיכה ציבורית ביצירת בעלות ממשלתית על חברות המספקות שירותים ציבוריים. בשנת [[1921]] החזיקו חברות חשמל [[חברה (תאגיד)|פרטיות]] ב-94% מכושר ייצור החשמל במשק האמריקאי, זאת מבלי שהיו [[חוק|חוקים]] כלשהם המגדירים את סמכויותיהן או מגבילים את פעולתן. רבים האמינו כי חברות פרטיות לייצור חשמל מפקיעות [[מחיר|מחירים]] ומשמשות כלי בידי בעליהן להפקת רווחים מהירים. עלתה על כן דרישה ש[[חברה ממשלתית]] תפיק את החשמל ותספק אותו למפיצים אזוריים פרטיים אשר יתחזקו את הרשת המקומית ויספקו את החשמל לצרכנים. העברת ייצור החשמל לידיים ממשלתיות היה אחד הנושאים עליהם עמד [[פרנקלין דלנו רוזבלטרוזוולט|רוזבלטרוזוולט]], עוד כאשר היה מועמד לנשיאות.

ב[[מרץ]] 1933 פינה [[הרברט הובר|הובר]] את מקומו לנשיא [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]], איש [[המפלגה הדמוקרטית]], לאחר שהפסיד בבחירות. מיד עם כניסתו לתפקיד החל רוזבלטרוזוולט לטפל במרץ במשבר הכלכלי במסגרת תוכנית [[הניו דיל]]. הקמתה של רשות נהר טנסי הייתה אחת מגולות הכותרת בתוכניתו של רוזבלטרוזוולט להחיות את כלכלת ארצות הברית בשורה של מפעלי עבודות יזומות.

ה[[חשמל]] אשר יוצר על ידי הרשות הביא לשינוי דרמטי בחיי תושבי העמק. יישובים [[כפר|כפריים]] שעד לאותה עת היו מנותקים מזרם החשמל, חוברו לרשת. עם החשמל הגיעה גם הקידמה אל רבים מן היישובים הללו. הוקמו מכוני חליבה מודרניים, קם ענף גידול [[פרחיםפרח]]ים חדש והחקלאים יכלו לרכוש לבתיהם מכשירי חשמל מודרניים. רבות מן החברות הפרטיות הקטנות לייצור חשמל בעמק טנסי נקנו על ידי הממשל, אחרות שלא הצליחו עוד להתחרות במחירי רשות עמק טנסי, הפסיקו לפעול. הממשל אף חוקק תקנות המונעות תחרות יצרנים עם רשות עמק טנסי.

אף שרשות עמק טנסי הייתה מן המפעלים הבולטים והמוצלחים של [[השפל הגדול: ה"ניו דיל" של הובר|תוכנית ה"ניו דיל"]], היא זכתה אף לביקורת לא מעטה. מדען המדינה דייויד מיטרני טען כי "הרשות הכניסה מימד חדש למבנה החוקתי של ארצות הברית - ללא שינוי רשמי של החוקה."<ref>Wolfgang Schivelbusch, '''Three New Deals'''. pp. 158</ref>, בפעולתה כרשות ממשלתית אוטונומית מול המדינות בברית ובכך לכאורה ניצבה כנגד העקרוןהעיקרון הליברלי-דמוקרטי של הפרדת הרשויות. ההיסטוריון וולפגנג שיוולבוש אף הישווה הרעיונות, התוכניות והפעולות של רשות עמק טנסי לפרויקטים שנעשו באותה תקופה במדינות [[פשיזם|פשיסטיות]]: הפרויקט החקלאי Agro Pontino אותו יזם [[מוסוליני]] בביצות פונטינו מדרום ל[[רומא]] ופרויקט ה[[כביש מהיר|כביש המהיר]] (Autobahn) אותו יזם [[היטלר]] בגרמניה. שלושת הפרויקטים התאפשרו והובלו על ידי מנהיגים [[כריזמה|כאריזמטייםכריזמטיים]] והתאפיינו בפעולות כוחניות, בטכנולוגיה חדשנית, בתכנון ובעיצוב בקנה מידה כוחני וענקי, הבא לרסן את הטבע לטובת המוני העם.

ההיסטוריון תומאס מקגרו טען כי בהקמת רשות עמק טנסי הצליח רוזבלטרוזוולט ל"הציללהציל את תעשיית החשמל מחולייה" אולם "הוא היה יכול להגיע לתוצאה דומה בדרך שלא הייתה יוצרת התנגדות כה רבה ורוח רעה."<ref>Thomas K McCraw. TVA and the power fight, 1933-1939. Lippincott,(1971)</ref> תקוותם של יוזמי הניו-דיל, להקים חברות דומות לרשות עמק טנסי במדינות אחרות בארצות הברית, נמוגו לנוכח התנגדות עזה מצד חברי הקונגרס השמרנים.

עם תום [[מלחמת העולם השנייה]] ניסו ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרטים]] בארצות הברית לקדם את רשות עמק טנסי כדגם לחיקוי במדינות [[העולם השלישי]]. ניסיון זה זכה לביקורתם של ה[[המפלגה הרפובליקנית|שמרנים]] אשר טענו כי רשות עמק טנסי היא חברה ריכוזית, [[טכנוקרטיה|טכנוקרטית]], אשר דחקה את רגליהם של יזמים מקומיים בדרכים בלתי מתחשבות. על כן, כאשר רשות עמק טנסי שימשה כדגם לתכניות מודרניזציה במקומות שונים בעולם השלישי, כגון בדלתה של [[מקונג (נהר)|נהר מקונג]] ב[[וייטנאם]], כשלוןכישלון התוכנית הביא לביקורות עזות וגישה צינית לתוכניות [[מודרניות|מודרניזציה]] שהצליחו במדינות אחרות.

לרשות עמק טנסי היה אף תפקיד בהתפתחות הקריירה של [[רונלד רייגן]]. ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] כאשר החלה הקריירה הקולנועית של רייגן לדעוך הוא החל להופיע כמארח וכמבצע בתוכנית הטלוויזיה "תיאטרון ג'נרל אלקטריק". הכנסתו של רייגן הייתה כ-125,000 דולר בשנה, זאת עד לשנת 1964, אז פוטר ממשרתו על ידי [[ג'נרל אלקטריק]] בתגובה לנאום טלוויזיוני שנשא בתמיכה במועמד לנשיאות [[בארי גולדווטר]] ובו מתח ביקורת על רשות עמק טנסי<ref>[http://www.reagan.utexas.edu/archives/reference/timechoosing.html תדפיס נאומו של רייגן A TIMETime FORfor CHOOSINGchoosing] מיום 27 באוקטובר 1964</ref>: